02:18 זמן קודס הכבושה
נראה כי הפסקת האש ברצועת עזה ויישום עסקת חילופי השבויים בין ישראל לבין תנועת חמאס, בהתאם לתוכנית שהציג הנשיא האמריקני דונלד טראמפ, פתחו את הדלת לשינויים חדשים הן במסלול המלחמה והן במישור הפוליטי. מאחורי הסיסמאות האמריקניות על "סיומה של המלחמה", מסתתרות משוואות עמוקות יותר, אשר נוגעות למעמדה של ישראל בזירה האזורית והעולמית, ומעצבות מחדש את מאזן הכוחות שבעבר נראה יציב.
שני עניינים מרכזיים עולים מתוך הקריאה בזירה הנוכחית: הראשון — שארצות הברית היא שקיבלה בפועל את ההחלטה על הפסקת האש; והשני — שישראל מתחילה לאבד את שאריות מעמדה הבינלאומי, והיא הולכת ומתקרבת לבידוד מדיני חסר תקדים, שעלול לפתוח את הדלת להעמדה בינלאומית של הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
בעניין הראשון, מרבית הפרשנויות בישראל מסכימות כי תל אביב כבר אינה מחזיקה בחופש החלטה מלא בנוגע למלחמה או לשלום, וכי וושינגטון הפכה לגורם הקובע במסלול המבצעי והמדיני גם יחד. כפי שאומר אלוף בן, עורך עיתון "הארץ", מאז הקמתה נותרה מדיניות ישראל תלויה באינטרסים אמריקניים, והדבר בא לידי ביטוי ברור במלחמה האחרונה בעזה. אלוף (מיל') ישראל זיו מוסיף שישראל עברה את שיא כוחה הצבאי כבר ביוני האחרון, כאשר הצליחה לפגוע קשות בתשתיות הלחימה של חמאס. אך מאותו רגע הפכה המלחמה לנטל מדיני, ולא לכלי להשגת מטרות חדשות. לדבריו, נתניהו איבד את יכולת ההחלטה על סיום הלחימה — וטראמפ הוא זה שקיבל את ההחלטה במקומו, מה שמעיד על תלות עמוקה של ההחלטות הישראליות בבית הלבן.
זיו ואחרים סבורים כי המשך הלחימה לאחר נקודת השיא היה ניסיון פוליטי נואש לשמר את יציבות ממשלת ישראל. ההישגים שהוצגו לציבור, כמו דחיקת האוכלוסייה לדרום או השמדת מגדלים, אינם אלא ביטוי לאובדן יוזמה צבאית — ולא סימן לניצחון.
הנושא השני, הידרדרות המעמד הבינלאומי של ישראל, נראה חמור אף יותר מהכישלון המבצעי. מרבית הפרשנויות בתוך ישראל גורסות כי המלחמה לא הניבה כל הישג אסטרטגי — אלא להפך: היא הביאה לבדידות מדינית, שבר ביחסים האזוריים, ושחיקת דימויה בזירה הבינלאומית. רעיון "הניצחון המוחלט" שנתניהו ניסה למכור הפך לסיסמה ריקה — ללא כל מימוש מעשי.
פרשנים בכירים כמו צבי בראל ונחום ברנע מציינים כי ההישגים בשטח נותרו טקטיים בלבד, ללא כל תרגום מדיני שיחזק את הבריתות עם מדינות ערב או עם ארצות הברית. למעשה, התרחש ההפך: חזית אזורית ובינלאומית החלה לראות בישראל איום על היציבות, במקביל להכרות מדיניות גוברות במדינה פלסטינית, בהובלת סעודיה וצרפת, ולדעיכת הסכמי הנורמליזציה שישראל כה התגאתה בהם רק לפני שנתיים.
בעקבות המגמה הזו, דימויה של ישראל בעולם הולך ומתערער: היא הופכת למדינה מנודה, נגד אשר מניפים דגלים פלסטיניים בערי בירה באירופה, ואמניה ואקדמיה מוחרמים בכנסים בינלאומיים.
אבי יששכרוף מ"ידיעות אחרונות" מציין כי הסוגיה הפלסטינית חזרה לקדמת הבמה הבינלאומית בעוצמה שטרם נראתה, עד כדי קבלת לגיטימציה מדינית ואנושית נרחבת. לדעתו, הפסקת האש אינה סוף המערכה אלא תחילתה של תקופה חדשה, שמטרתה לשקם את האיזון המוסרי והמדיני בגישה לסכסוך.
הפרשן הצבאי אבי אשכנזי מוסיף שישראל הפסידה בקרב על דעת הקהל העולמית — בעוד שהפלסטינים הצליחו לזכות בלבבות הציבור באירופה ובעולם.
המסקנות הללו עולות גם מהערכת המצב של המכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, שם סבורים כי ישראל מצויה בשלב החמור ביותר של בידודה המדיני. החוקרת פנינה שרביט־ברוך מדגישה שישראל, שנהנתה מתמיכה בינלאומית רחבה לאחר מבצע "טופאן אל-אקצא" ב־2023, מצאה עצמה שנתיים לאחר מכן בנקודת השפל המדינית הקשה ביותר מאז הקמתה. במקום למנף את הגיבוי הבינלאומי, העמיקה ממשלת ישראל את בידודה במדיניות עיקשת תוך הישענות על טענות לאנטישמיות כדי להצדיק את כישלונותיה הדיפלומטיים.
לדבריה, הקרב האמיתי שמנהלת ישראל כיום איננו צבאי אלא פוליטי — והיא מפסידה בו במהירות. מדיניותה, לדבריה, דווקא מחזקת את "הצד השני" — כלומר את הסוגיה הפלסטינית — יותר משהיא פוגעת בו. אפילו נתניהו עצמו הודה ב"נאום ספרטה" כי ישראל מתמודדת עם תבוסה מדינית שאין להתכחש לה, ושמחירה ישולם על ידי המדינה והחברה יחד.
לפיכך, נראה כי מה שמגיע לאחר הפסקת האש איננו סיום המלחמה — אלא תחילתה של תקופה חדשה, שבה משתנה מעמדה של ישראל הן בזירה האזורית והן בזירה הבינלאומית. כוחה הפוליטי והצבאי נחלש, בעוד שהסוגיה הפלסטינית חוזרת לעמוד במרכז סדר היום העולמי — לא רק כמשבר הומניטרי, אלא כמאבק לשחרור ולהכרה בינלאומית הולכת וגוברת.
סופר: אל-חנאדק
