כיצד הפכו מקורות המים לנשק גיאופוליטי במזרח התיכון?

במזרח התיכון, המים אינם עוד משאב טבעי בלבד – אלא הפכו לכלי לשליטה, סחיטה ומנוע לסכסוכים. בעוד שמחסור במים נראה כמשבר סביבתי והומניטרי, העובדות בשטח ומדיניות בינלאומית מגלות כי מדובר גם בנשק אסטרטגי לשינוי הגאוגרפיה הפוליטית ושרטוט מחדש של מפת ההשפעה.

שינוי זה בלט במיוחד בדרום סוריה, כאשר ישראל השתלטה בסוף 2024 ותחילת 2025 על ארבעה סכרים מרכזיים במחוז קונייטרה – הבולט שבהם הוא סכר אל-מנטרה, מאגר המים הגדול ביותר בדרום – והפכה אותם למתחמים צבאיים סגורים, מונעת מהתושבים להשתמש בהם לחקלאות או לשתייה. מהלך זה נועד לייבש את מקורות החיים ולדחוף את האוכלוסייה לעזוב – במסגרת מדיניות עקירה שיטתית שמזכירה את חוויית הגולן הכבוש. שליטה במים הפכה לאחד הכלים המרכזיים של הכיבוש לכפות מציאות דמוגרפית חדשה, ולהבטיח שליטה בקרקע, בגבולות ובמשאבים.

גישה זו משתלבת עם תפיסת העולם הרחבה יותר של ארה"ב, שרואה במשבר המים הזדמנות להרחבת השפעתה הביטחונית והצבאית. לפי נייר מדיניות שפורסם על ידי מרכז המחקר של פיקוד הצבא האמריקאי למזרח הקרוב ודרום אסיה, מחסור במים במזרח התיכון מוגדר כ"איום תלת-ממדי" – זרז לאלימות, נשק בסכסוכים וקורבן של מלחמות. עם זאת, קריאה מעמיקה מצביעה על מטרה נסתרת: להפוך את המשבר הזה לכלי לגיטימי להרחבת ההתערבות הצבאית האמריקאית, להקפת יריביה ולחיזוק מערכות התלות הביטחונית של מדינות האזור בוושינגטון.

הגישה האמריקאית מבוססת על שלוש אבני יסוד:

1. הפיכת הסיוע הביטחוני והטכני לאמצעי לשליטה במערכות המים – באמצעות תוכניות חימוש והכשרה שמציבות את התשתיות המימיות תחת פיקוח אמריקאי בטענה של הגנה מפני טרור.

2. ניצול החולשה הפנימית של אויבים, בעיקר איראן, דרך מערכות תעמולה שמקדמות נרטיבים של שחיתות וניהול כושל בתחום המים – כדי לערער את הלגיטימיות של המשטר.

3. עיצוב מחדש של מושג "ביטחון מים" כביטחון צבאי – כך שהפיקוד המרכזי האמריקאי יהפוך לגורם המרכזי בניהול המשאבים, ולא המוסדות האזוריים או המדינות הריבוניות.

שימוש פוליטי במים איננו חדש. כבר משנות ה-50 היו מקורות המים מוקד לסכסוכים – כמו "קרב המים" בין ישראל וסוריה בשנות ה-60. כיום, הנושא חוזר לקדמת הבמה, במיוחד סביב סכר הרנסנס באתיופיה, המאיים על ביטחון המים של מצרים, ומחזיר את רעיון "מלחמות המים" למרכז הזירה האזורית.

באיראן, הפכה בעיית הבצורת למוקד אי-יציבות פנימית. מחוזות כמו ח'וזסטן, אספהאן וסיסטאן חוו הפגנות סוערות בשל מחסור במים וחשמל. הממשלה הגיבה במדיניות קיצוב נוקשה, אך ארה"ב רואה בכך הזדמנות לליבוי זעם עממי ולהחלשת המשטר.

בנוסף לשימוש הפוליטי, הפכו המים לכלי נשק ישיר בזירות הלחימה. ארגון דאעש השתמש בשליטתו על סכרים בעיראק ככלי לחץ, ואף איים להציף את בגדאד באמצעות פיצוץ סכר מוסול. דפוס דומה נצפה גם בסכסוך בין הודו ופקיסטן סביב נהר האינדוס, שם הפסיקה הודו שיתוף פעולה במנגנון חלוקת המים – והפכה את המים לאמצעי ענישה כלכלית.

הפיכת המים לנשק מלחמתי נושאת השלכות הומניטריות חמורות: מערכות מים וסניטציה הופכות יעד ישיר למתקפות, דבר שמוביל לקריסת מערכות חקלאות ובריאות, ולערעור המרקם החברתי. לפי פירמידת הצרכים של מאסלו, שלילת מים – צורך בסיסי לקיום – מובילה לחוסר יציבות ולאלימות.

משבר המים משפיע גם על צבאות בזירה – יוצר אתגרים לוגיסטיים ותברואתיים, ומחליש את שרשראות האספקה. אויבי ארה"ב מזהים בכך נקודות תורפה, ולכן קוראות הדוקטרינות הצבאיות האמריקאיות לחיזוק שיתוף הפעולה המודיעיני ופיתוח טכנולוגיות מתקדמות למעקב אחר "ביטחון מים" – מה שבפועל מביא לצבאיות גוברת של ניהול מקורות המים.

לסיכום: מים במזרח התיכון הם כבר מזמן לא רק עניין סביבתי או פיתוחי – אלא מרכיב אסטרטגי בהנדסת המרחב הגיאופוליטי. ישראל משתמשת בהם כאמצעי עקירה ושליטה בשטח; ארה"ב הופכת אותם לבסיס לתשתית השפעה צבאית לטווח ארוך; והמדינות הערביות והאזוריות מתחרות על מה שנותר מהנהרות והסכרים. בתוך מציאות זו, "ביטחון מים" הפך לשם נרדף ל"ביטחון לאומי" – וניהול המשאבים הוא שאלה של ריבונות וקיום, לא פחות מהגנה על גבולות או נשק.