נורמליזציה קורסה: מדינות ערב מביטות בישראל כאיום משותף

בהתאם למאמר זה, שנכתב בידי גאלב דאלַאי וסנאם וכיל ופורסם באתר המגזין "Foreign Affairs" ותורגם באתר "אל־חנאדק" האלקטרוני, מדינות המזרח התיכון רואות יותר ויותר בישראל איום משותף חדש, וארצות הברית עוד תצטער על עלויות התוקפנות הישראלית.

לדעת דאלַאי וכיל, התמיכה הבלתי מוגבלת של ארצות הברית בישראל מחלישה את מעמדה של וושינגטון באזור. הם מציינים כי סיכויי "תוכנית השלום" החדשה שהציג הנשיא האמריקני דונלד טראמפ עגומים, כל עוד ישראל ממשיכה במדיניותה התוקפנית.

הטקסט המתורגם:

מדינות המזרח התיכון רואות, יותר ויותר, בישראל איום משותף חדש. מלחמתה של ישראל בעזה, מדיניותה הצבאית המתרחבת ועמדתה העוינת מעצבות מחדש את האזור בדרכים שרבים לא ציפו להן. הפשיטה שביצעה בספטמבר נגד מנהיגי חמאס הפוליטיים בקטאר – המדינה השביעית שישראל תקפה מאז מתקפות 7 באוקטובר 2023, בנוסף לשטחים הפלסטיניים – זיעזעה את מדינות המפרץ והעלתה ספקות באשר לאמינות המטרייה הביטחונית האמריקנית. בשנתיים האחרונות היללו מנהיגים ישראלים את עקירת הנהגת חזבאללה בלבנון, את התקיפות החוזרות נגד מטרות בתימן ואת המכות לאיראן. אך במקום לחזק את כוחה של ישראל או לשפר את יחסיה עם מדינות ערב, שהיו זהירות זמן רב מפני איראן ושלוחותיה, צעדים אלה מביאים לתוצאות הפוכות. מדינות שראו בישראל שותפה פוטנציאלית – ובהן מדינות המפרץ – מתייחסות אליה כעת כשחקן מסוכן ובלתי־צפוי. הנשיא האמריקני דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הכריזו השבוע על "תוכנית שלום" חדשה בת 20 נקודות, והיללו את המסגרת כהישג גדול וכתוואי להשבת היציבות לאזור. אולם סיכוייה עגומים כל עוד ישראל ממשיכה בהתנהגות תוקפנית ומתעלמת מהדרישות והחששות הלגיטימיים של הפלסטינים. אף שמנהיגים רבים באזור בירכו על ההכרזה, לא נראה שסביר שהתוכנית תפצה על נזקי שנתיים של מלחמה. לפני מתקפות אוקטובר 2023, קיוותה ישראל – בגיבוי אמריקני חזק – לעצב מחדש את האזור בהתאם לאינטרסים שלה, כשהיא מציגה עצמה כשותפה לממשלות ערביות ומצמצמת את מתחרותיה, ובעיקר את איראן. אך כעת, ישראל רק בידדה את עצמה, הפכה את מדינות ערב להססניות לשאת בעלויות הפוליטיות והתדמיתיות של עבודה עמה, והפכה שותפות לשעבר ליריבות זהירות.

מדינות רבות באזור מגיבות לתוקפנות הישראלית באמצעות גיוון שותפויותיהן הביטחוניות, השקעה בעצמאותן והתרחקות מנורמליזציה עם ישראל. שורה של פרויקטים שנועדו להעמיק את קשרי ישראל עם מדינות ערב – בסיוע אמריקני בעיקר, וגם בגיבוי הודי ואירופי – צפויה לדעוך בסופו של דבר. זו חדשה רעה לא רק לישראל, אלא גם לארצות הברית. התמיכה הבלתי מותנית של ארצות הברית בישראל מחלישה את מעמדה של וושינגטון באזור. בעוד שאיום איראן עודד את מדינות האזור להתיישר עם העמדה האמריקנית, הרוחות שישראל משיאה דוחפות אותן כיום הרחק מארצות הברית.

על ארצות הברית להבין את השינויים במזרח התיכון. המסגרת שהוצעה לאחרונה, בפני עצמה, לא תתקן את היחסים הסדוקים בין ישראל לאזור כולו. אם וושינגטון תסרב לרסן את ישראל ולא תחפש פתרון מדיני צודק לעניין הפלסטיני, היא מסתכנת בהחלשת היחסים עם שותפיה האזוריים המרכזיים ובאובדן השפעתה בסדר האזורי המתהווה. כישלון בטיפול בסוגיה הפלסטינית ומתן אפשרות לישראל לפעול בתוקפנות בחסינות יבעירו גם גל חדש של הקצנה המאיים על האינטרסים האמריקניים, על היציבות האזורית ועל הביטחון העולמי.

איך מאבדים חברים?

למעלה משני עשורים הצליחה ישראל לבנות יחסים משותפים עם מספר מדינות ערב. מצרים הייתה המדינה הערבית הראשונה שנרמלה יחסים עם ישראל בעקבות הסכמי קמפ דייוויד ב־1978. השלום בין השתיים החזיק קרוב לארבעה עשורים, אף מבלי שנבנו קשרים וחילופים משמעותיים ברובד חברתי עמוק יותר. עד לא מזמן, מצרים ראתה בטורקיה את יריבתה המרכזית במזרח הים התיכון. היחסים הידרדרו בחדות ב־2013 לאחר הדחת מוחמד מורסי, הנשיא האסלאמי הראשון שנבחר דמוקרטית במצרים. טורקיה תמכה בו בתוקף והתנגדה להפיכה שהעלתה את הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי לשלטון. כתוצאה מכך חתמה מצרים, בהנהגת א־סיסי, על הסכמים בילטרליים עם ישראל ופעלה עמה במסגרת פורום הגז של מזרח הים התיכון – ארגון אזורי המתאם פיתוח אנרגיה לעידוד חיפוש משותף אחר מאגרי גז ימיים. לצעדים אלה היה גם יעד מרומז: מיתון התביעות הטורקיות בים התיכון. לצד שיתופי הפעולה בתחום האנרגיה, העמיקה מצרים גם את התיאום הביטחוני עם ישראל בסיני, שאיפשר לה לבצע תקיפות אוויריות נגד ארגונים חמושים ולסייע בניהול גבול עזה.

כל זה השתנה לאחר מתקפות 7 באוקטובר 2023. מסעותיה של ישראל אילצו את קהיר לנקוט קו אחר. בספטמבר כינה א־סיסי את ישראל "האויב" – שינוי רטורי משמעותי לעומת עשורים של לשון זהירה מצד מדינאים מצרים. הוא גם נקט צעד סמלי של הורדת רמת התיאום הביטחוני עם ישראל. מצרים וטורקיה, יריבות־עבר, קיימו תמרון ימי משותף במזרח הים התיכון במטרה להעמיק את שיתוף הפעולה הביטחוני.

לפני המלחמה הנוכחית, כמה ממדינות המפרץ התיישרו זמנית לצד ישראל משום שראו באיראן את האיום הגדול ביותר על ביטחונן. אך אי־היציבות שאיראן יוצרת באזור – כולל תמיכתה בארגונים חמושים בעיראק, בלבנון, בסוריה ובתימן ושאיפותיה הגרעיניות – הפכה את שיתוף הפעולה בין מדינות המפרץ לישראל לאפשרות נוחה. עליית האסלאם הפוליטי והאביב הערבי ב־2011 חיזקו התכנסות זו, שכן שליטי המפרץ וישראל כאחד חששו שתנועות אלה יפילו משטרים, יעצבו מחדש את האזור ויגבילו את תפקידה האזורי של ישראל. הסכמי אברהם – הסכמי נורמליזציה שנחתמו בין ישראל למספר מדינות ערב ב־2020 בסיוע אמריקני – נולדו מהקשר זה, מתוך צורך לרסן את איראן ולבודד משטרים מפני שינוי אפשרי.

אך כיום ההיגיון של הנורמליזציה קורס. דוקטרינת ה"הגנה הקידמית" החדשה של ישראל, המאפשרת לה להפר את ריבונותן של מדינות אחרות כרצונה, משרה תחושת חוסר ביטחון על רוב מדינות האזור כמעט. המלחמה ההרסנית בעזה, הרחבת ההתנחלויות בגדה (שלרוב מוצדקות בשיח דתי), הקו הנוקשה בלבנון, התקיפות החוזרות בסוריה והפגיעה בריבונותה – כל אלה הפכו את שימור היחסים הרשמיים עם ישראל לנטל פוליטי ואסטרטגי על ממשלות ערב. יתר על כן, צעדי ישראל עוררו זעם אדיר בעולם הערבי עד כדי כך שכל צורה של התיישרות גלויה עם ישראל הפכה לאיום ישיר על לגיטימיות המשטרים ועל ביטחונם. לפי ניתוח סקרים עדכני של קבוצת המחקר "הברומטר הערבי", התמיכה הציבורית בנורמליזציה עם ישראל נותרה נמוכה מאוד ברחבי האזור: שיעור התמיכה לא עלה מעל 13% באף מדינה, ובמרוקו צנח מ־31% ב־2022 ל־13% בלבד ב־2023 לאחר מתקפות 7 באוקטובר. סעודיה, שהייתה בעבר תחת לחץ אמריקני כבד לנרמל יחסים עם ישראל, מהססת כיום – לא רק בשל סיכונים פנימיים, אלא גם בשל ספקות באשר לאמינותה של ישראל כשותפה אסטרטגית, לנוכח רצף צעדים תוקפניים בשנים האחרונות. איחוד האמירויות, שהייתה בעבר בת בריתה הקרובה ביותר של ישראל במפרץ, שילמה מחיר תדמיתי כבד בעולם הערבי והמוסלמי על הגנתה על הסכמי אברהם, בשעה שמנהיגים ישראלים דנו בפומבי בפינוי אוכלוסיית עזה ובאפשרות סיפוח הגדה. לאחר התקיפה הישראלית נגד נציגי חמאס בדוחא, הציבה עצמה קטר כמבקרת הערבית המרכזית של מדיניות ישראל בעזה. כוויית ועומאן נשארות מרוסנות וזהירות מלגלוש לכל קשר עם ישראל שעלול לפגוע בלגיטימיות הפנימית של ממשלותיהן, לעורר את זעמי הציבור או לסבך את אסטרטגיות האיזון האזורי שלהן. ישראל – שאנשי מדיניות במפרץ ובארצות הברית ראו בה פעם עמוד תווך אפשרי לביטחון המפרץ – נתפסת כיום כנטל וכאיום מערער יציבות.

ההתרחקות של טורקיה אינה פחות מפתיעה. במשך שנים גינתה אנקרה את ישראל על יחסה לפלסטינים, אך לא ראתה בה יריב ביטחוני ישיר. מצידה, ישראל לא ביקשה בגלוי להתגרות בטורקיה בסוגיות גיאו־פוליטיות וביטחוניות. בעימות 2020 בין יוון לטורקיה במזרח הים התיכון, נקטה ישראל קו פחות מתעמת כלפי טורקיה מזה של מצרים ומדינות אירופה רבות. במלחמת 2023 בין אזרבייג'ן לארמניה, ישראל וטורקיה שתיהן תמכו באזרבייג'ן וסיפקו לה ציוד. נשיא ישראל יצחק הרצוג ערך ביקור רשמי באנקרה ב־2022, ולפני שבועות ספורים בלבד מ־7 באוקטובר נפגשו הנשיא הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן וראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו בשולי עצרת האו"ם בניו יורק לבחינת שיתופי פעולה בתחום האנרגיה במזרח הים התיכון.

המלחמה בעזה הרחיקה בין השתיים עוד יותר. טורקיה השעתה את המסחר עם ישראל וסגרה את המרחב האווירי בפניה כעונש על המערכה בעזה. פעולותיה של ישראל בסוריה מדאיגות את טורקיה עמוקות: גבולה היבשתי הארוך ביותר הוא עם סוריה, ומיליוני פליטים עברו לטורקיה מאז פרוץ מלחמת האזרחים שם לפני למעלה מעשור. אנקרה מבקשת שכנה יציבה ושלטון מרכזי בדמשק. מנגד, ישראל תומכת במיעוטים בדרום סוריה ומעמיקה חדירות לשטחה, ובכך מחלישה את הממשלה החדשה ומגבירה פילוג וחוסר יציבות. עם הפיכת סוריה לזירת עימות גיאו־אסטרטגית מרכזית, טורקיה רואה כיום בישראל איום משמעותי.

חיפוש במקומות אחרים

הנטייה התיקונית של ישראל ותוקפנותה מזרזות את קצב הצטיידות הנשק וגיוון האסטרטגיות ההגנתיות ברחבי האזור. המדינות מפיקות לקחים משנתיים אלה של סכסוך, כולל ביצועים חלשים של נשק רוסי בעימות בין איראן לישראל והמגבלות הפוליטיות והביטחוניות הנובעות מהישענות על מערכות נשק אמריקניות. הממשלות מגדרות סיכונים באמצעות השקעה ביכולות מקומיות וגיוון ספקים. סעודיה הרחיבה את שיתופי הפעולה עם סין בתחום הטילים והמל"טים, שואפת להגדיל את הלוקליזציה של ייצור ההגנה וחתמה לאחרונה על הסכם שיתוף פעולה ביטחוני עם פקיסטן – איתות לשאיפתה לשותפויות ביטחוניות חלופיות ולבניית יחסים עם מעצמה מוסלמית אחות מחוץ למסגרת הביטחונית שמובילה ארצות הברית. איחוד האמירויות רכשה מטוסי קרב צרפתיים ונכנסה לשותפות עם דרום קוריאה בהגנה מפני טילים ובאנרגיה גרעינית, ובכך חיזקה את יכולותיה הטכנולוגיות והפחיתה את תלותה בארצות הברית. קטר וכוויית רכשו בהתאמה מטוסי יורופייטר טייפון מבריטניה ומאיטליה, והעמיקו את שיבוצן ברשתות הביטחון האירופיות. כל מדינות המפרץ רוכשות מל"טים טורקיים חסכוניים. מצידה, טורקיה חשפה באוגוסט את מערכת ההגנה האווירית המשולבת "הכיפה הפלדה", המתחרה ב"כיפת הברזל" הישראלית – איתות לשינוי דוקטרינרי שבו מתכננים טורקים מרגישים מחויבים להשוות יכולות לישראל.

רשת השותפויות המתרחבת הזו מצמצמת את המרחב עבור ישראל. יוזמות אזוריות כגון הסכמי אברהם; המסדרון הכלכלי הודו–מזרח תיכון–אירופה (IMEC), פרויקט סחר וקישוריות בתמיכת ארצות הברית שמחבר את הודו, המזרח התיכון ואירופה; פסגת הנגב – פורום ביטחוני אזורי שאיגד את ישראל עם שותפים ערבים ומערביים; ומסגרת "I2U2" המאחדת את הודו, ישראל, איחוד האמירויות וארצות הברית לשיתוף פעולה טכנולוגי־כלכלי – נועדו לבנות סדר חדש מושתת על שיתוף פעולה ערבי–ישראלי תחת חסות אמריקנית. המטרה הייתה לקשור את מדינות ערב לישראל, להדיר את טורקיה ולרסן את איראן. גורמים אמריקנים וישראלים הניחו שנורמליזציה וקבלה רחבה יותר של ישראל באזור הן בלתי נמנעות. אך חזון זה מתמוטט. המדיניות הישראלית הפכה את הנושא לרעיל והפכה את הנורמליזציה לסיכון פנימי ואסטרטגי עבור מנהיגים ערביים וממשלותיהם.

התקיפה הישראלית בדוחא איששה דינמיקות אלה. קטר היא מתווכת בין ישראל לחמאס ובת ברית קרובה של ארצות הברית המארחת את הבסיס האמריקני הגדול באזור. התקיפה לא רק ערערה את קטר, אלא גם את יוקרתה ואת אמינותה של ארצות הברית: ממקרה זה הפיקו שליטי המפרץ לקח שישראל בלתי־צפויה ותוקפנית, והערבויות הביטחוניות האמריקניות אינן מהימנות. כתוצאה מכך, הם ישאפו לגוון יחסים עם מעצמות אחרות ולהרחיב השקעות בתעשיות הביטחוניות המקומיות.

התפתחויות אלה ייצרו בריתות חדשות שעשויות לעצב מחדש את האזור. טורקיה וסעודיה – שתיים מהכוחות האזוריים החשובים – צפויות לשתף פעולה מקרוב יותר. אף שהיו יריבות בעבר בזירות חמות רבות, בכללן לוב, הן חולקות כעת דאגות לגבי אי־היציבות האזורית ותפקידה המשבש של ישראל. הן עשויות לפעול יחד לייצוב סוריה ולתאם מאמצים בפורומים רב־צדדיים לקידום סיום המלחמה בעזה ולריסון התוקפנות הישראלית. למעשה, שר החוץ הטורקי האקן פידאן קרא להקמת פלטפורמת ביטחון משותפת עם מדינות האזור, במיוחד מצרים וסעודיה. גם על ארדואן וגם על יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן לנהל את העלויות הפוליטיות הפנימיות שמלחמת עזה יצרה. ארדואן התמודד עם זעם ציבורי גובר על המשך המסחר עם ישראל – שאנקרה השעתה מאז – ועם לחצים מצד ציבור בוחרים אסלאמי ושמרני לנקוט קו תקיף יותר; בן סלמאן עומד בפני ביקורת פנימית בממלכה ובעולם הערבי הרחב על כך ששקל בכלל נורמליזציה עם ישראל. שניהם נדרשים להתמודד גם עם האפשרות להסלמה בין ישראל לאיראן.

אין ספק שאיראן לא נעלמה כמוקד דאגה, ורשת שלוחותיה האזוריות נחלשה אך לא חוסלה. סעודיה וטורקיה יצטרכו לנהוג בזהירות. עבור סעודיה משמעות הדבר היא המשך ההפשרה הזהירה עם איראן שהחלה בתיווך סיני ב־2023, להפחתת סיכוני הסלמה בתימן ובמפרץ. עבור טורקיה משמעות הדבר איזון בין שיתוף פעולה לתחרות בעיראק, בסוריה ובדרום הקווקז. שתי המדינות מבקשות להבטיח את יכולתן להתמודד עם איראן מבלי לגרום לה להרגיש נצורה, שכן איראן נצורה עלולה להכפיל שימוש בטקטיקות בלתי־סימטריות ולייצר משברים חדשים.

סדר אמין

ביחס לארצות הברית, דינמיקות אלה מחייבות בחינה מחודשת של אסטרטגייתה. קובעי המדיניות האמריקנים מפספסים את עומק הדאגה שמייצרות פעולותיה של ישראל, ועליהם להביא בחשבון את הדחיפות שבגיוון השותפויות הביטחוניות באזור. המשך תמיכה חסרת תנאים בישראל מחליש את ההשפעה האמריקנית ומחזק את התפיסה שוושינגטון רואה את האזור דרך עדשת האינטרסים הישראליים בלבד. האליטות האזוריות כבר נוקטות צעדי גידור באמצעות טיפוח קשרים עם סין, אירופה, רוסיה ומעצמות נוספות. מגמה זו תתגבר כל עוד ארצות הברית תומכת בישראל באדישות ומתעלמת מהנזקים הנלווים לקשריה עם מדינות אחרות באזור. ללא תיקון מסלול, ארצות הברית תישאר מאחור באזור שבו תפקידה התיקוני והמשבש של ישראל מגדיר את המציאות יותר מהאתגר שמציבה איראן. אם וושינגטון תיכשל בהסתגלות, היא תהיה בסופו של דבר שותפה להריסת המבנה האסטרטגי שאותו עמלה שנים לבנות במזרח התיכון.

עם משקלה הכבד, ארצות הברית תישאר, ללא ספק, שחקן חשוב באזור בעתיד הנראה לעין. אך כדי לשמר את אמינותה והשפעתה, עליה לאפס את גישתה באמצעות טיפול ישיר בחששותיהן של מצרים, מדינות המפרץ וטורקיה, ועבודה לבניית מסגרות ביטחון שיתופיות המעניקות עדיפות להפחתת מתחים, למניעת סכסוכים ולשילוב כלכלי. זה יסמן מפנה חריף מהשנים האחרונות שבהן עודדה וושינגטון את צבואת האזור ופוליטיקת הגושים. על וושינגטון לעגן את מדיניותה עמוק יותר בתמיכה בפתרון צודק לסוגיה הפלסטינית. נקודות הפתיחה צריכות להיות הפסקת המערכה הישראלית המוחצת בעזה, מניעת עקירת תושביה, עצירת הרעב מעשה אדם שם, והפסקת סיפוח הגדה. ארצות הברית אינה יכולה להתעלם מסבל הפלסטינים וממגמתה התיקונית של ישראל אם ברצונה לחזק סדר אזורי אפקטיבי ובעל אמינות.