סיפור הניצחון במלחמת השבעים יום: החלק השני

במהלך מבצע "מבול אל-אקצא", על אף ההכרזות החוזרות של מזכ״ל חזבאללה, חסן נסראללה, כי לבנון אינה מבקשת מלחמה וכי ההתנגדות פועלת במסגרת הגנה מונעת בעקבות ניסיונות התקפיים חוזרים מאז שנת 2000 – ישראל מצידה הלכה והסלימה בהדרגה את הלחימה.

חזבאללה שמר לאורך שלב זה על תגובה מוגבלת ומבוקרת לחיסולי מפקדיו, אף לאחר חיסולו של סגן ראש הלשכה המדינית, השהיד צאלח אל־ערורי, בפרבר הדרומי של ביירות. לראשונה הגיב חזבאללה על החיסול בתקיפת בסיס מירון בצפון ישראל.

עם כניסת חודשי יולי–אוגוסט 2024, החלו דיוני הקבינט המדיני־ביטחוני בישראל לבטא בגלוי הכנות ממשיות למלחמה נגד לבנון, תוך ניצול ההזדמנות האסטרטגית שנוצרה בעקבות סיכוי לרגיעה בעזה. כוונות אלו באו לידי ביטוי בחיסולו של המפקד הג’יהאדיסטי הבכיר פואד שוקר (אל־חאג׳ מוחסן) ב־30 ביולי 2024 – ימים אחדים לאחר אירוע מג׳דל שמס ברמת הגולן ב־27 ביולי – שהיווה נקודת הסלמה חשובה בדרך אל המלחמה. לשוקר היה תפקיד מרכזי בבניית הגוף הצבאי והביטחוני של חזבאללה. הוא היה בין הראשונים להבין שהמערכה הבאה מול ישראל תהיה מבוססת על מערך הטילים, כפי שמלחמת לבנון השנייה (2006) נשענה עליו כעמוד שדרה. שוקר היה מהבולטים בקידום פרויקט הטילים המדויקים, שהוגדר בישראל כאיום האסטרטגי החמור ביותר. לא היה מדובר רק בייבוא יכולות, אלא בבניית יכולת ייצור ופיתוח מקומית ושילובה בדוקטרינה מבצעית חדשה: פגיעה בעומק הישראלי בדיוק גבוה ובאפקטיביות רחבה.

חזבאללה הגיב על החיסול במבצע "יום ה־40", שבמסגרתו הותקף בסיס המודיעין גלילות בפרברי תל אביב באמצעות נחיל כטב״מים כמתקפה עיקרית, בצירוף 340 רקטות קטיושה כמתקפה משנית. המבצע נחשב להצלחה צבאית ומודיעינית עבור חזבאללה, במיוחד לנוכח דריכות מודיעינית גבוהה בישראל. תוצאתו המרכזית הייתה הוכחת יכולת הפגיעה במה שכונה "העומק הבטוח" של ישראל – תל אביב והערים סביבה – ובכך ניטלה מתפיסת ההרתעה הישראלית יציבותה, והועבר מסר ברור על יכולת הרחבת זירת הלחימה.

במקביל הגבירה ישראל את אימוניה הצבאיים, הרחיבה את תקיפותיה בסוריה, וגבר השיח הביטחוני על "חלון הזדמנויות הולך ונסגר". הפערים בין שר הביטחון יואב גלנט לראש הממשלה בנימין נתניהו שיקפו מחלוקות על עיתוי הפעולה. סקרים שפורסמו הראו עלייה בתמיכה הציבורית בפתיחת חזית מול חזבאללה.

המפנה התרחש ב־17–18 בספטמבר 2024, כאשר מכשירי הביפר ומכשירי הקשר התפוצצו וגרמו לפציעת כ־3,000 לוחמים, בהם מספר שהידים מדרגים שונים, וכן לפגיעות באזרחים – בהם נשים וילדים. בישראל תוארה הפעולה ככזו "שתשנה את פני המזרח התיכון". מאוחר יותר הוסבר כי הקדמת מועד הפיצוץ נבעה מחשש שאם חזבאללה יחשוד במכשירים, יאבד הקלף המבצעי. נתניהו עצמו אישר בנאום בוועידת JNS: "בשבוע השלישי של ספטמבר נודע לנו שחזבאללה שלח שלושה מכשירי ביפר לבדיקה באיראן. שאלתי כמה זמן יידרש להם לגלות אם הם ממולכדים. נאמר לי – יום אחד בלבד. אז הוריתי לפעול מייד". עוד הוסיף: "לפני כן תקפנו סורק דומה שהיו בדרך להביא, וחיסלנו גם אותו וגם את המפעיל".

מומחים של האו״ם הגדירו את מתקפת הביפרים כ"הפרה מחרידה של המשפט הבינלאומי המחייבת חקירה מיידית ועצמאית".

בשלב זה הגיעה ישראל לשיא ההסלמה ההדרגתית, והמבצע נתפס כשער הכניסה למלחמה המתוכננת. ב־19 בספטמבר 2024 התכנסו מנהיגי ישראל לדיון על ניצול ההלם שפקד את חזבאללה, והחלו לדון במעבר ליישום התמרון הצבאי הרחב שתוכנן מראש.