האלוף תמיר היימן: השקר הגדול שנקרא פירוק חיזבאללה בלבנון

ארה"ב מצהירה, ואיראן פועלת: הפער בלבנון מסוכן

מה באמת קורה עכשיו בלבנון, ואיך אפשר לפרש את ההסלמה של תקיפות צה"ל שם? ננסה לסדר את התמונה ולהבין את הטרנדים המעצבים את ה"חשד הלבנוני".

ראשית, הנהגת לבנון מספקת כבר הזדמנות היסטורית לישראל. הנשיא מישל עאון וראש הממשלה נואף סלאם הם למעשה דמויות היסטוריות; הם הראשונים שמצהירים בגלוי על רצונם לפרק את נשק חיזבאללה. הם דוחפים את הצבא הלבנוני להציג תכנית מעשית ליישום. זה קורה במידה רבה על רקע חולשת חיזבאללה שנגרמה כתוצאה מהישגי צה"ל.

עם זאת, מעל לרצון הזה מרחף איום קיומי על לבנון: איום חמור שמצוות תחתיו כל פעילויות המדינה — ובכוונה כמובן מדובר בסכנת מלחמת אחים. ההלם ההיסטורי שגרם לקריסת לבנון עד היסוד, והטרגדיה שהסיכוי הקל ביותר לשובתה מעמיד, מעכבים כל פעולה. לכן אנו רואים הצהרות מרשימות, אבל חוסר פעולה מוחלט בשטח. כל התקלות עם חיזבאללה נחשבת לסיכון אסטרטגי. כן, ישנה תכנית לפירוק חיזבאללה, אך ממשלה לבנונית לא אישרה אותה. יש הצהרות — אך אין עימותים אמיתיים עם חיזבאללה בשטח.

תקיפות צה"ל בלבנון

התקיפות לבדן לא ימנעו את חיזוק חיזבאללה

הזווית השנייה היא איראן וחיזבאללה. מנקודת המבט של איראן, כישלונו של חיזבאללה מהווה רק נקודת מוצא לשיקום טוב יותר; אין בכוונה בכלל לוותר על הארגון. העובדה שסוריה כבר אינה הגשר היבשתי ללבנון, וכי יש שם — בעיני איראן — משטר עוין, היא אתגר שיש לטפל בו. עם זאת, סוריה איננה מכשול שאי־אפשר לעקוף. חיזבאללה, במהותו, הוא ארגון התנגדות; מטרת קיומו היא המאבק. הרעיון שהוא יכול להישאר ללא נשק הוא סתירה פנימית — פרדוקס בלתי אפשרי. לכן מתבצע מאמץ איראני לשיקום ובנייה מחדש. והדבר הראשון שכבר נעשה הוא העברת כספים, שכר לעובדים וניסיון לחדש את התשתית המבצעית של חיזבאללה בשטח.

הזווית האמריקאית: לפי טראמפ, ניתן להשיג שלום בין ישראל ללבנון. לדעתו, יוניפי"ל (כוח האומות המאוחדות בלבנון) היא בזבוז כסף ולכן היא תפורק. ארצות הברית תשתתף ישירות בפירוק חיזבאללה, אך בלי פריסת חיילים על הקרקע. מנקודת המבט של טראמפ, הצהרות חיוביות של נשיא לבנון יספיקו כדי להכריז על הישג גדול. כאן טמונה הסכנה: אמריקה מצהירה בלי פעולות, ובמקביל איראן פועלת ללא מילים.

מנקודת מבט ישראלית, "הוכרע" המצב בלבנון, והאיום הגדול הוסר. המצב הנוכחי — שיפור ההגנה על יישובי הצפון לצד המשך מניעת שיקום חיזבאללה — מספק בשלב זה. אין רצון ולא דחיפות להתקדם מעבר לכך דיפלומטית. הבעיה היא שזה מתיישב בדיוק עם לו״ז איראני; גם הם צריכים זמן, ואסור שנטעה בעצמנו שתקיפות מפוזרות ימנעו חיזוק של צבא טרור. למדנו בעבר שזה לא עובד.

צעדי נשיא לבנון מישל עאון להגבלת חיזבאללה

הפחד ממלחמת אזרחים משתק — הממשלה בלבנון זקוקה לעזרה

סיכום: ללא פעולה מעשית הזמן יעבור וה"שקר הלבנוני" יתמוטט מול המציאות. המצב הקודם יחזור — מצב שבו חיזבאללה נשאר חמוש אך לא מפיל את ממשלת לבנון, ושאר הקהילות חיות באיזון שמתבסס על הסדרים "תחת השולחן" בעידן של היעדר ממשלה פעילה. אותו "משטר" יחזור להיות השקר שמסדר את לבנון, וההזדמנות ההיסטורית לשנות את המצב תתפספס לנצח.

אז מה צריך לעשות?

אף פעם לא כדאי לחשוש להציב מטרה ארוכת טווח — שלום עם לבנון. נכון שזה נשמע תמוה מעט כרגע, אבל יש להעמיד תמונה זו כדי לבנות את האסטרטגיה שיכולה להשיגה.

שנית: יש לנצל את המומנטום סביב טראמפ ולדרוש צעדים מוחשיים. בראש ובראשונה, עדיף להוציא את מפקד "חיל אל־קודס" המקומי, טבאטבאי, מלבנון; האיש הזה נמצא בבטחה בבירות ממשכנו בבירות ומתחדש בבניית חיזבאללה.

אחר כך, יש לעודד את הצבא הלבנוני להיתקל עם חיזבאללה; גם אם ההתקלות תהיה מוגבלת, היא תחזק את מעמדו, כבודו וסמכותו של הצבא והממשלה הלבנונית.

ולבסוף, כל עוד המצב לא משתנה — יש להמשיך בתקיפות צה"ל — אך אסור לראות בהן פתרון. אם לא יידחף את הצבא הלבנוני לעימות עם חיזבאללה, לא יתקיים שום שינוי.

על האסטרטגיה הישראלית להיות ארוכת טווח ושונה. תקיפות אלה הן רק אמצעי זמני בהיעדר מדיניות אמריקאית־ישראלית לטווח ארוך. אסור שנטעה לחשוב שהן ימנעו את שיקום כוחו של חיזבאללה. ככל הנראה מתרחשות שמוע רבות מתחת לאפנו ללא יכולת לאכוף שינוי. רק השילוב בין חזון פוליטי שישלים את הביצועים הצבאיים הטובים של צה"ל, בשותפות עם ארצות הברית, יכול לייצר מציאות בטחונית יציבה לאורך זמן.