המעורבות האמירתית בסודאן: נשק בריטי להבערת הסכסוך

הדו"ח שהוצג לאחרונה בפני מועצת הביטחון של האו"ם שופך אור על נקודה רגישה ביותר במסלול המלחמה הסודאנית, כשהוא חושף קווים חדשים למעורבות של איחוד האמירויות בביצוע טבחי עם ובתמיכה במיליציות באמצעות נשק וציוד, וזאת כבר לא רק בגדר "האשמות תקשורתיות" על תמיכה בכוחות התמיכה המהירה, אלא תיעוד רשמי של האו"ם הקושר בין יצוא הנשק הבריטי לאיחוד האמירויות לבין הגעת ציוד צבאי מתקדם לשדות הקרב בסודאן — בהפרה של האמברגו הבינלאומי ובהזנה ישירה של סכסוך עקוב מדם שנמשך יותר משלוש שנים.

המידע הכלול בדו"ח מצביע בבירור על כך שמנועים מתוצרת בריטית וציוד אימון על כלי נשק קלים הגיעו לידי כוחות התמיכה המהירה דרך ערוצי אספקה מהאמירויות. שרשרת זו חושפת רשת מורכבת של קשרים ביטחוניים ומסחריים, המנוהלת תחת כיסוי של "שיתוף פעולה תעשייתי" בין לונדון ואבו דאבי, אך בפועל תוצריה מגיעים למסלולים שונים לחלוטין — לשטחי סכסוך. חברת Edge Group מהאמירויות, המייצרת את רכבי השריון מסוג Nimr Ajban, השתמשה במנועים מתוצרת חברת Cummins הבריטית, למרות שמדובר ברכיבים הכפופים לרישוי ממשלתי מחמיר — ובכל זאת הופיעו בשדה קרב הנתון לסנקציות של האו"ם.

הפרדוקס הוא שייצוא זה לא נפסק, אף לאחר שהממשלה הבריטית קיבלה דיווחים על שימוש באותם רכבים בלוב ובתימן. עובדה זו הופכת את המשך מתן הרישיונות לאיחוד האמירויות, לפי המסמכים שהציג הצבא הסודאני בפני מועצת הביטחון, לבעיה פוליטית ואתית. האמירויות, אשר מוצגות במערב כשותפה יציבה במאבק בטרור ובשמירה על יציבות האזור, נחשפות במסמכים אלו כמדינה שתיווכה בהעברת נשק לגורם המואשם בביצוע פשעי השמדה עם נגד אזרחים.

תפקיד כפול זה משקף דפוס קבוע במדיניות האמירויות: איזון בין שותפות מוצהרת עם המערב בתחום הביטחוני לבין מעורבות ממשית בסכסוכים אזוריים בעלי אופי פנימי. במקרה הסודאני, לא ניתן לראות בתמיכה בכוחות התמיכה המהירה כעמדה פוליטית בלבד, אלא כהמשכה של אסטרטגיית השפעה שמטרתה להרחיב את השליטה הכלכלית והצבאית במזרח אפריקה ובים האדום — באמצעות כלים מקומיים וזרועות חמושות המבטיחות את האינטרסים שלה בשטח.

הדו"ח של האו"ם, כפי שדווח בעיתון הבריטי "הגארדיאן", אינו מפנה האשמות ישירות, אך הוא מציג שרשרת של עובדות מקושרות דיה כדי לבסס תמונה של מעורבות עקיפה, שהאמירויות נושאת באחריותה — משפטית ופוליטית גם יחד. תמיכה לוגיסטית או טכנולוגית, גם אם נעשתה דרך חברות מתווכות או רישיונות מסחריים, אינה פוטרת מהשלכות כאשר נעשה בה שימוש לביצוע פשעי מלחמה. ראוי לציון כי בין השנים 2015 ל־2024 העניקה בריטניה למעלה מעשרים רישיונות לייצוא ציוד צבאי לאמירויות, כולל מכשירי הדרכה לנשק קל — מבלי לקבוע אמצעי בקרה מספקים שיבטיחו שאותם ציודים לא יועברו לאזורי עימות.

מדאיג עוד יותר הוא שלונדון העניקה רישיון המאפשר ייצוא בלתי מוגבל של אותם כלי נשק, רק שלושה חודשים לאחר שמועצת הביטחון קיבלה תמונות המוכיחות את השימוש בהם בסודאן. פרדוקס זה חושף כי מנגנון הפיקוח הבריטי עלול להפוך לכיסוי חוקי להעברת נשק שנראית חוקית כלפי חוץ — אך למעשה סותרת את הדין הבינלאומי. ואף שהאחריות הישירה מוטלת על המייצא, הרי שהיעד הסופי מעמיד את האמירויות בעמדת אחריות כמדינת מעבר והעברה.

האזהרות שהשמיעו מומחי האו"ם ופעילי זכויות אדם מבטאות הכרה גוברת בכך שהנושא חרג מעבר ל"העברה בלתי חוקית" ויש כאן אפשרות לשותפות מבנית במימון וחימוש של כוח שביצע טבח המוני. זהו בדיוק הרקע לקריאות הגוברות לפתיחה בחקירה בינלאומית שקופה של מסלול הנשק מהאמירויות — לא רק לשם עשיית צדק לקורבנות, אלא גם לשם הגנה על אמינות מערכת הסנקציות של האו"ם שהולכת ומתערערת במקרים כאלה.

הפרשה הזו חושפת שהמלחמה בסודאן אינה סכסוך פנימי גרידא — אלא חלק ממערכת אינטרסים אזוריים ובינלאומיים הניזונים מהכאוס. האמירויות, המבקשות להצטייר כמתווכת הומניטרית או כמייצבת אזורית, עומדות כעת בפני שאלות מהותיות על טיב תפקידה האמיתי — ואיך היא תורמת להבערת הסכסוך באמצעות מימון וחימוש של שחקנים מקומיים.

בעוד המלחמה בסודאן נמשכת והאסון ההומניטרי מחריף, כאשר יותר מ־150 אלף נהרגו ומיליונים נעקרו מבתיהם, נראה שכל ניסיון לנקות את האמירויות מהשלכותיה ייתקל בעובדות מתועדות שלא ניתן להכחישן או להתעלם מהן. העובדות שהגיעו למועצת הביטחון אינן עוסקות בסחר נשק שגרתי — אלא באחריות אפשרית להארכת אחת הקטסטרופות ההומניטריות הקשות ביותר בעידן המודרני.