מסלולים שונים לבלימת צנעא: חיסולים וניסיון לשלוט בים האדום

לא הייתה פעולת החיסול שחוותה צנעא לפני שבועות ספורים רק מהלך צבאי מוגבל ההשפעה, אלא ניסיון ישראלי מתוכנן לחדור את המבנה הפוליטי והביטחוני. המטרה המוצהרת הייתה לפגוע במרכז קבלת ההחלטות התימני באמצעות חיסול מנהיגים צבאיים ובראשם הרמטכ״ל, אך החישובים שגו והמכה פגעה בשרים אזרחיים, בהם ראש הממשלה. פרדוקס זה חושף תחילה כשל מודיעיני של מבצעי הפעולה, ומרמז שנית כי ההימור על שיתוק צנעא דרך הפלת דמויות פוליטיות אינו אפשרי עוד כפי שהיה בעבר.

הקריאה הראשונה שעלתה מבירות מערביות ואזוריות הייתה שצנעא תיכנס למצב של בלבול. אך השעות הראשונות לאחר האירוע הראו את ההפך: התקבלו החלטות מהירות למינוי מחליפים, המשרדים המשיכו לתפקד, ולא נוצר חלל מוסדי שניתן היה לנצל. לפי מקורות שצוטטו ב״אל-ח’נאדק״, ״נראה היה שצנעא צברה במהלך שנות המלחמה ניסיון בניהול משברים ובהתגברות על זעזועים, ושפירמידת השלטון כבר אינה מבוססת על יחידים, אלא על מערכת מלוכדת המסוגלת לשחזר את עצמה במהירות״.

מזווית זו, האובדן האנושי והפוליטי כואב, אך ההשפעה המבנית נותרה מוגבלת. אפשר אף לומר שהפעולה חיזקה את ההתגייסות העממית סביב ההנהגה העליונה, במיוחד לנוכח קישור המעשה ישירות לעימות עם ישראל ולתמיכה בעם הפלסטיני הנתון להשמדה. בכך ניתן להסביר מדוע המשיכו הכוחות המזוינים של תימן בתקיפות הטילים והמבצעים הימיים נגד אינטרסים ישראליים בלי הפסקה, ואף הרחיבו את מעגל המטרות לשדות תעופה בעומק פלסטין הכבושה.

מאמצי ישראל לפרוץ את הזירה התימנית נמשכים, ואם החיסול נכשל בהשגת שינוי פנימי – הרי שהמאמץ עבר לים. כאן ניכר תפקידה של איחוד האמירויות כחלק מרשת רחבה יותר, הנפגשת עם האינטרסים הישראליים והאמריקאיים. אבו דאבי הפעילה את מיליציותיה הפזורות לאורך מפרץ עדן ובאב אל-מנדב להגברת פעילות תחת הכותרת ״מניעת הברחות נשק איראני לצנעא״. אך המטרות הלא מוצהרות רחבות בהרבה, ומסתירות יעד אסטרטגי רחוק יותר: קיבוע שליטה קבועה על נתיבי השיט החיוניים וקישורם לפרויקטים הביטחוניים והכלכליים של תל אביב.

ואולם המציאות השתנתה לעומת שנותיה הראשונות של המלחמה. צנעא פיתחה את הארסנל הצבאי שלה בתוך גבולותיה, והיא מסוגלת כיום לייצר טילים ומל״טים בכמות המספיקה לספק חלק ניכר מצרכיה האסטרטגיים. התקדמות זו הופכת את הניסיונות לקטוע את אספקת החוץ למהלך מאוחר וחסר השפעה מכרעת. עם זאת, ממשיכה אבו דאבי לשחק בקלף החופים והאיים, בהיותם בעלי ערך כפול: כלי לחץ על צנעא ואמצעי לחיזוק נוכחותה האזורית, במקביל לשיתוף פעולה עם פרויקטים אמריקאיים וישראליים בים האדום.

הבולט הוא שזירת העימות כבר איננה תימנית גרידא. הים האדום הפך לזירה אזורית של אינטרסים מצטלבים. המתיחויות בקרן אפריקה – מהמחלוקת בין אתיופיה לאריתריאה סביב הנמלים, ועד המשברים בסומליה וההשפעה הגוברת באריתריאה – כל אלה הופכים את המרחב לשער אסטרטגי מרכזי לנוכחות.

מבחינת תל אביב, הים האדום מהווה עומק אסטרטגי שאינו נופל בחשיבותו מזירות אחרות. מכאן להוטותה לבנות שותפויות ישירות או עקיפות עם בירות במפרץ, כדי לאבטח את נתיבי השיט ולמנוע מתימן לכפות משוואת הרתעה ימית. בהקשר זה, התפקיד האמירתי הופך לחוליה ברשת רחבה יותר המשתרעת מהמפרץ ועד קרן אפריקה, שבה מתבצעות השקעות בנמלים ובאיים לצד הסכמות ביטחוניות עם מדינות מסוימות – כדי לאבטח את הגדה שמול באב אל-מנדב ולהדק את המצור על צנעא.

מה שניכר כיום הוא שצנעא לא שותקה מחיסול שריה, וניסיון לייצר חלל פוליטי נכשל. אך האתגר הגדול מתמצה בקרב על הים האדום, שבו נפגשות חישובי תל אביב, אבו דאבי ווושינגטון עם חולשתן של מדינות אפריקה מסוימות, ויחדיו מרכיבים חומת לחצים מתמשכת על תימן.

אלא שהניסיון התימני בשנים האחרונות מוכיח כי מדינה זו התרגלה להפוך הפסדים לקלפי כוח. החיסולים עשויים להותיר פצע פנימי, אך לא פגעו בליבת היכולת להמשיך. השליטה בים עשויה להיראות אפשרית על הנייר, אך מאזן ההרתעה השתנה, וכל ניסיון להדיר את צנעא ממשוואת הים האדום משמעותו פתיחת פרק חדש בעימות – פרק שלא נראה לו סוף באופק הקרוב.