צנעא מסלימה ל"שלב הרביעי": האם אסטרטגיית הלחץ הימי מגיעה לשיאה?

עם הכרזת צנעא על המעבר לשלב הרביעי של פעולות המצור הימי נגד ישראל, נכנסת העימות הצבאי לפרק נועז יותר במסגרת הסלמה מדורגת שהחלה עם תחילת התוקפנות הישראלית על רצועת עזה, והתעצמה בשלבים שהתאפיינו בהתרחבות מחושבת של בנק המטרות. שלב זה מהווה הצטברות מבצעית מתמשכת, שהחלה במיקוד באוניות הקשורות ישירות לנמלי ישראל, והגיעה לכדי כפיית משוואת ענישה כוללת על כל חברה שממשיכה לקיים קשר מסחרי עם נמלים אלו, ללא קשר לאזרחותה או ליעד ספינותיה.

השלב החדש כולל מעקב ותקיפה של אוניות השייכות לחברות הספנות הגדולות בעולם, כמו מארסק, CME, Hapag-Lloyd, Evergreen ואחרות. האיום אינו מוגבל לאוניות העושות דרכן לנמלי ישראל בלבד, אלא חל על כל אוניה בבעלות חברות המנהלות קשרי מסחר עם נמלים אלה, בכל מקום שבו הן נמצאות. המעקב כבר החל בפועל אחרי ספינות הפועלות בקווי האספקה בין נמלי מזרח הים התיכון לנמלים הישראליים, בנוסף למכליות נפט המעורבות באספקה היומית לישראל.

צנעא מקפידה גם על תיעוד פעולותיה, כולל תיעוד טביעת ספינות, שחלקן היו בדרכן לנמל אילת. למרות שהנמל סגור כבר חודשים, ההסלמה האחרונה שואפת להרחיב את תחולת האיסור כך שיכלול גם את נמל חיפה ואשדוד – מה שנחשב להתפתחות אסטרטגית בעומק הים התיכון.

המערכת הצבאית הישראלית ניצבת מול יריב שאינו פועל לפי תבניות מסורתיות של פריסה או תקיפה. המבנה הלא-מרכזי של פעולות צנעא, לצד הישענות על תוואי השטח הגיאוגרפי ופריסה גמישה, מצמצמים את יעילות התקיפות האוויריות והופכים את תגובת ישראל לסמלית יותר מאשר לפעולה מרתיעה. הפרשן הישראלי יוני בן מנחם מציין כי היעדר בסיסים צבאיים קבועים או מתקנים רגישים שניתן לתקוף בתימן, בנוסף ליעילות המערכת הביטחונית בצנעא, הפך את כל ניסיונות התגובה של ישראל לניסיונות "בלבול" פנימיים חסרי הישג מבצעי.

ארצות הברית, שניסתה בחודשים האחרונים לבצע תקיפות מקדימות נגד מטרות בתימן, נכשלה אף היא בהרתעת צנעא או בעצירת פעולותיה הימיות. הגל הראשון של התקיפות האמריקאיות לא השיג כל הישג אסטרטגי ממשי, ואף חיזק לעיתים את הנרטיב הפנימי בצנעא, המתאר אותה כצד הסופג תוקפנות בשל עמדתו הפוליטית כלפי עזה.

האירוניה היא שלמרות הפער העצום ביכולות הצבאיות מול וושינגטון או תל אביב, הצליחה צנעא לשמר קצב מבצעי רציף ואף להעלות את רף ההסלמה בשלבים – דבר המעיד כי ההרתעה האמריקאית כבר אינה מספיקה מול שחקנים לא קונבנציונליים בזירה האזורית.

במקביל למהלך הצבאי הזה, מתבסס שינוי פוליטי שלא ניתן להתעלם ממנו. הממשלה בצנעא, שתויגה במשך שנים כבלתי לגיטימית או מורדת, בונה כיום לגיטימיות תפקודית ומעשית הנובעת מיכולתה להשפיע בפועל על מאזן הכוחות – לא רק בתוך תימן אלא גם באזור. הצלחתה לכפות משוואת הרתעה ימית, והקפדתה על שיח פוליטי ממושמע שמעולם לא היה בגדר תעמולה בלבד, הקנו לה נוכחות פוליטית ותקשורתית רחבה יותר בנושאים החורגים מגבולות המדינה.

שינויים אלו אינם מהווים בהכרח הכרה בינלאומית רשמית, אך הם מצביעים על מציאות פוליטית חדשה המתהווה באזור, שבה הגורמים המרכזיים הם כוחות שצמחו בזכות עוצמה פנימית, עקביות רעיונית ויעילות מבצעית – ולא בזכות הסכמות או חסות בינלאומית.

בשלב שבו הלחץ על עזה גובר, נראית צנעא כצד השומר על הסלמה ישירה ומתמשכת מול ישראל ללא נסיגה, מבלי שניסיונות הריסון או ההרתעה מצליחים לבלום אותה. ההסלמה האחרונה אינה משקפת רק נחישות צבאית, אלא גם יכולת אסטרטגית להרחיב את שטחי השחיקה של ישראל ולכפות משוואות חדשות בעומק הים – כשברקע היעדר מענה אפקטיבי מקביל. אם דינמיקה זו תימשך, מאזן הכוחות בזירה הימית של מזרח הים התיכון עשוי לעבור לשלב סוער יותר, שלא ניתן יהיה לרסנו באמצעות שיח בלבד, ולא באמצעות הפצצות מהאוויר.