11:11 זמן קודס הכבושה
משנת 2000 ועד 2024 לא חדל המאבק בין ההתנגדות האסלאמית בלבנון – חזבאללה – לבין ישראל ולו לרגע אחד, אך הוא לבש צורות שונות: מלחמה כוללת, הרתעה הדדית, ״מערכה שבין המלחמות״, עימות על משאבי הגז ושחיקה מתמשכת. בכל תחנה הוכיחה ההתנגדות האסלאמית בלבנון את יכולתה לעמוד איתנה ואף לפתח את כלי עוצמתה, בעוד שישראל הפגינה חוסר יכולת לכפות את רצונה.
לאחר השחרור בשנת 2000 החל ״הישות הזמנית״ בהכנות למבצע נקמה כולל נגד ההתנגדות, שהשיגה את הניצחון הראשון על הכיבוש מאז 1985. ההנהגה הישראלית ניצלה את מבצע החטיפה ב־12 ביולי 2006 כדי להאיץ את תוכניתה הנקמנית, שהוקדמה ממועדה המקורי באוקטובר של אותה שנה – כפי שנחשף מאוחר יותר בדו״חות שתיארו את הפרויקט האמריקאי באזור הידוע בשם ״המזרח התיכון החדש״.
ואולם תוצאות המלחמה הפוכות לחלוטין לחישובי ישראל: היא לא הצליחה להגשים אף אחד מיעדיה, ואפילו יעד שחרור השבויים הושג רק כשנתיים אחרי הפסקת המלחמה – ולא בכוח הלחימה כפי שרצתה ישראל, אלא במשא ומתן עקיף, בדיוק כפי שחפץ חזבאללה. ישראל איבדה בקרבות 121 חיילים, רובם בלחימה קרקעית, וההפגזות הופסקו עם קבלת החלטה 1701 של מועצת הביטחון, שהורתה על הפסקת אש ב־11 באוגוסט 2006, אחרי 33 ימים של השפלה פומבית לצבא שתמיד התיימר להיות בלתי מנוצח.
באותה עת הגדירו האליטות הצבאיות והביטחוניות בישות את חזבאללה כאיום האסטרטגי המורכב והמגובש ביותר בזירה. הערכה זו הלכה והתחזקה עם התרבות האזהרות בישראל מפני פיתוח חזבאללה יכולות שוברות־שוויון. בהתאם לתפיסה זו ניסתה ישראל במסגרת מה שכונה ״המערכה שבין המלחמות״ למנוע את הצטברות היכולות הללו כהכנה למלחמה גדולה שתשים קץ לחזבאללה – תוך הישענות על דו״ח וינוגרד שעסק בחולשות המערכת.
מאוגוסט 2006 פנה חזבאללה לשתי משימות מקבילות: שיקום ובנייה מחדש של הפנים, ובמקביל בנייה מחודשת של הכוח הצבאי. צבאית – הלקחים הופקו, מערכי הרקטות שודרגו, ורשת ההגנות הורחבה.
לעומתו נכנסה ישראל לבחינה הצבאית־פוליטית הגדולה ביותר מאז 1973: ועדות חקירה, משבר אמון פנימי והכרה הולכת וגוברת כי הצבא שהוצג לעולם כבלתי מנוצח – כשל בהשגת כל יעד אסטרטגי. מאז אותה נקודה נאלצה תל אביב להשלים עם מציאות שלפיה צפון פלסטין שבוי בידי רקטות חזבאללה, וכל הרפתקה עתידית תעמיד את העורף בלב הגיהינום.
כוונות התוקפנות נגד לבנון תורגמו למדיניות תקשורתית שנמשכה מ־2008 ועד 2023: איומים בשימוש בכוח בלתי מידתי (10 פעמים), איומים לפגוע במדינת לבנון ומוסדותיה (12 פעמים), איומים להחזיר את לבנון ״לעידן האבן״ (5 פעמים), איומים במתקפה מקדימה מפתיעה (4 פעמים), ייחוס האחריות למדינת לבנון על התחזקות חזבאללה (7 פעמים), וכן יותר מ־8 תמרונים צבאיים רשמיים – כולם חלק מהכנת העורף מאז 2006 לקראת מלחמה בלבנון.
במישור הביטחוני־צבאי ביצעה ישראל סדרת חיסולים נגד בכירים מרכזיים בחזבאללה, בהם השהיד עימאד מורנייה (2008) והשהיד חסאן לַקּיס (2013), תוך הפעלת ״המערכה שבין המלחמות״ בסוריה כדי לפגוע בתהליכי ההתחמשות והעברת האמל״ח. מטרת מבצעים אלה הייתה פגיעה בבסיס הפיקוד השטחי של חזבאללה וניסיון לשחוק את הצטברותו האיכותית – אך בפועל המדיניות לא הצליחה: הטילים המדויקים הגיעו, מפעלי הפיתוח קמו והתשתית הצבאית התחזקה.
בנוסף הכין הקיום מ־2018 את מה שכונה לימים ״מבצע הביפר״: פיצוץ אלפי מכשירים – מעל 15,000 מכשירי קשר ו־5,000 ביפרים – כדי לשתק את מערך התקשורת של ההתנגדות.
פרוץ המלחמה בסוריה היווה נקודת מפנה. ישראל העריכה שמעורבות חזבאללה בלחימה תתיש אותו ותשבור את עורפו הפנימי. אולם התוצאות היו הפוכות: אמנם חזבאללה הקריב קורבנות עצומים, אך מנגד צבר ניסיון ייחודי – מלחימה בשטחים עירוניים, דרך שימוש רחב בכטב״מים, ועד תיאום עם צבאות סדירים ומאבק בארגונים חמושים הנתמכים בידי המערב והמפרץ.
בסוף העשור השני למאה ה־21 התברר כי חזבאללה חצה את ״הקווים האדומים״ של ישראל. לא עוד דיבור על רקטות רגילות, אלא על מערך טילים מדויקים המאיים על העומק האסטרטגי הישראלי: שדות תעופה, בסיסים צבאיים, תחנות כוח ונמלים.
בספטמבר 2019, כאשר מזכ״ל חזבאללה, סייד חסן נצראללה, הכריז על החזקת טילים מדויקים – היה זה סימן לפתיחת שלב חדש: לא עוד ״הרתעה״ אלא ״איזון אימה״. ישראל נאלצה לחשוב אלף פעם לפני כל מלחמה רחבה.
כך גם במבצע אביבים (ספטמבר 2019), שבו הגיב חזבאללה על חיסול לוחמיו בסוריה בפעולה מדויקת בתוך השטח הכבוש – מה שחיזק את משוואת ״דם תחת דם״: כל פגיעה בלוחמי חזבאללה מחוץ ללבנון תיענה בפעולה בתוך פלסטין הכבושה.
אחת הזירות המרכזיות הייתה נושא סימון הגבול הימי בין לבנון לישראל. חזבאללה מילא תפקיד מכריע: באמצעות כטב״מים והודעות שטחיות כפה משוואה ברורה – או סימון בגבולות המבטיחים את זכויות לבנון, או עימות פתוח.
התוצאה הייתה הסכם סימון אוקטובר 2022 – שלא היה מתאפשר ללא לחץ ההתנגדות. ישראל נאלצה להודות בפועל ביכולתו של חזבאללה לשבש פרויקטי גז בים התיכון – הישג שנתפס בלבנון כניצחון פוליטי־כלכלי, גם אם שווק אמריקאית כ״פשרה״.
מבצע ״מבול אל-אקצא״ ב־7 באוקטובר 2023 פתח פרק חדש. ההפתעה הפלסטינית הגדולה שינתה את המשוואות והכניסה את האזור לשלב חסר תקדים. חזבאללה לא נטל חלק מלא במלחמה, אך פתח חזית שחיקה בגבול הלבנוני־פלסטיני: הפגזות הדדיות, פגיעה באתרים ישראליים ושימוש מוגבר בכטב״מים – כל אלו הפעילו לחץ כבד על הצבא הישראלי שנאלץ לפצל את כוחותיו לכמה חזיתות.
עבור ישראל האתגר היה משולב: עימות חריג בעזה, שחיקה בצפון, חיכוך בגדה המערבית ואיום בהצטרפות איראן ישירות. עבור חזבאללה – זו הייתה הזדמנות להוכיח שהוא מסוגל לנהל מאבק ארוך טווח, וכי החזית הצפונית הפכה לחרב מתהפכת מעל ראש ישראל בכל מלחמה גדולה.
כאשר פתח חזבאללה את חזית הסיוע בעקבות ״מבול אל-אקצא״ הקפיד בתחילה על כללי העימות: פעולותיו הוגבלו לשטח הלבנוני הכבוש במורדות חוות שבעא וגבעות כפר שובא, ללא התרחבות לעומק. ישראל מצידה הרחיבה את פעולותיה – הפגיזה יעדים מחוץ לאזורי הכיבוש, הרחיבה התקפות לדרום לבנון וחיסלה מפקדים עד ערי צידון וביירות. כתוצאה מכך פונו יישובי הצפון מחשש לשחזור מתקפת 7 באוקטובר גם בצפון – והפינוי נוצל כעילה מרכזית להצדקת המלחמה.
עד ספטמבר 2024 התמונה הייתה ברורה יותר: ישראל שקועה במשבריה הפנימיים והחיצוניים, חסרת יכולת להכריע בעזה ונאלצת להתמודד עם חזית צפונית ששוחקת אותה יום־יום. חזבאללה מצידו ביסס את מעמדו ככוח אזורי החורג מגבולות לבנון – תוך שהוא מאזֵן בין תמיכה בעזה לבין שמירת מרחב למערכה גדולה במקרה שהמלחמה תתרחב.
סופר: אל-חנאדק
