טהרן טיימס: כיצד בונה איראן את עצמה מחדש מבפנים לאחר המלחמה?

בהתאם למאמר שפורסם באתר העיתון Tehran Times ותורגם באתר אל חנאדק, אחת מההשלכות הבולטות של הפלישה הישראלית־אמריקאית לאיראן היא המחקר הפנימי בסוגיית ההגדרה של “הכָּבוֹד” במשמעותו הלאומית, וכן תחושת חוסר אמון כלפי כל הסדר העולמי כולו. לפי הסופרת Fatemeh Kavand, שורשי משבר האמון נטועים שנים לפני המלחמה, בכך שהסכם הגרעין האיראני, שהיה סמל לתקווה ולשילוב בינלאומי, הציע אפשרות לקשר מחדש בין איראן והסדר העולמי — אך קריסתו, במיוחד לאחר ההתקפה הצבאית ב־2025, גרמה לכך שַּדיפלומטיה כבר לא נתפסה בעיני רבים באיראן כחיונית. המשא ומתן כבר לא נראה כאמצעי לפתרון משברים, אלא כסימן לטיפשות.

בבוקר לאחר ההתקפה הישראלית על טהרן, נראתה העיר כאילו עברה זעזוע: רחובות דוממים, אזעקות מפוזרות, ו״עיניים שטרם יודעות איך להביט לעולם מחדש״. לפי נתונים רשמיים, למעלה מאלף איש איבדו את חייהם, בהם מאות נשים וילדים. אולם מעבר למספרים אלה, התגבש משבר עמוק יותר — משבר אמון.

בימים שעקבו, האיראנים לא דיברו רק על ההרס הפיזי, אלא על קרע בקשר הקולקטיבי — הקשר בין האנשים לעולם, בין התקווה למציאות. ולראשונה מזה עשורים, חוסר האמון לא הופנה רק כלפי הממשלה או הפוליטיקאים, אלא לכל הסדר העולמי.

באטמוספירה הזו החל מושג אחד להיגדר מחדש בתודעה הקולקטיבית האיראנית: כבוד. בדיונים ציבוריים, בכתבות וניתוחים, המילה עברה מעבר למשמעותה ההיסטורית‑דתית והפכה למרכז זהות “אחרי‑מלחמה”. כפי שאמר פרופסור למדעי החברה בטהרן: “האומה האיראנית לא מחפשת פיצוי, אלא מחדש את משמעותה”.

שורשיו של משבר האמון נטועים בשנים שקדמו למלחמה. ההסכם הגרעיני – שייצג תקווה – היה הזדמנות לקשר מחדש עם הסדר העולמי. אך קריסתו — ובעיקר לאחר ההתקפה הצבאית ב־2025 — הפכה את הדיפלומטיה לחסרת משמעות בעיני רבים באיראן. המשא ומתן כבר לא נראה מאמצעי לפתרון אלא כסימן לטיפשות.

בתוך הריק הזה נוצרה תהום מוסרית. האנשים חשו שהמערב נכשל לא רק פוליטית, אלא גם מוסרית. ועיתון מקומי אף כתב: “המערב הפך מסוכן יותר מהאויב — כי איבד את אמינותו”.

המהפך הזה בתפיסה ניכר גם בתקשורת ובשיח הציבורי. תוכניות טלוויזיה ומאמרים עמדו על “דיפלומטיה שרופה”. ובכל זאת, בתוך הייאוש הזה החלה רפלקסיה חדשה כלפי עצמי: אם הדיאלוג עם העולם הגיע למבוי סתום, אולי הגיע הזמן להתחיל דיאלוג עם העצמי.

בתהליך זה, האמון נסוג מהמרחב הבינלאומי אל הלאומי. האליטות התרבותיות‑כלכליות החלו לבנות רשתות מקומיות, בעוד האזרחים רגילים עברו מלהמתין לשינוי חיצוני להגדיר מחדש אחריות אישית וקולקטיבית.

מכאב לסולידריות

במקומות רבים מלחמה היא סיבה לפירוק ולשבר. אך באיראן, הדברים התפתחו אחרת. בשבועות שאחרי ההתקפה, צפו רבים מחוץ למדינה בהפגנות ובלבול. אך הארץ נשארה בבהלה מפתיעה. נראו שיתופי פעולה אזרחיים ופעילות התנדבותית בכל רחבי המדינה.

נשים עבדו במרכזי סיוע, סטודנטים התנדבו בבתי חולים, ואזרחים פעלו באזורים הפגועים. התקשורת המקומית בחרה בגישה תיעודית שקטה במקום הסנסציות. ובהדרגה נולדה מתוך המשבר תחושת כבוד קולקטיבי חדשה.

חוקרי החברה האיראנים קראו לתופעה זו “סולידריות מכובדת” — צורת אחדות חברתית שמונעת לא מהשלטון אלא מאחריות מוסרית. ובמדיה החברתית דיברו הצעירים על “שיקום המדינה” — לא רק במובן הפיזי, אלא גם התרבותי. הסולידריות הזו נבעה מהחלטה קולקטיבית: להסתמך על עצמנו במקום להמתין לאחרים.

התקשורת שיחקה תפקיד מרכזי. בניגוד למעברים השנים הקודמות, שבהן הייתה פער בין העיתונות לקהל, נוצרה כיום שפה משותפת. הדיווחים והסרטים התמקדו באמיצותם של המשקמים, העובדים והמחנכים — לא כהסברה, אלא כתיעוד. ההתכנסות הזו בין המציאות התקשורתית לחוויה הממשית עזרה לשחזר חלק מהאמון הפנימי — גם כאשר האמון החיצוני קרס.

ברמה הבינלאומית, תגובות התקשורת המערבית להשפעת ההתקפה ולנפגעים האזרחיים באיראן עוררו מחלוקת רחבה. הסיקור המצומצם, הניתוחים “הנייטרליים” ולעיתים ההצדקות החמורות הפנו את תשומת לב התצפינים העצמאיים. מבקרי מדינות הדרום ראו באופי זה עדות ליפ‑כן כפול: שזכויות אדם עולות רק כשאינן מנוגדות לאינטרסים המערביים.

רבים מהאנליסטים ראו בכך נקודת מפנה סמלית בירידה של הלגיטימיות המוסרית של המערב. כפי שכתב הוגה ערבי: “ב־טהרן לא נפלו רק בניינים — נפלה עצם הרעיון של צדק מערבי”. אמרה זו התקבלה ברואים רחבים בחוגי המחשבה בדרום הגלובלי, והזינה שיח חדש המאתגר את ההגמוניה המוסרית המערבית.

לראשונה מזה עשורים, איראן לא נראתה רק כבעיה פוליטית — אלא כמראה מוסרית. המתבוננים הבינו שהשתיקה מול סבל היא צורה של אלימות. באמריקה הלטינית ובאפריקה כתבו אנליסטים: “הבדידות האמיתית היא של המצפון המערבי, לא איראן”. המעבר התודעתי הזה – אם כי הדרגתי – סייע בהתבססותה של מעמד מוסרי חדש לאיראן בעיני הדרום הגלובלי.

לידת אמונה חדשה בעצמי

בחודשים שלפני המשבר ראו באיראן הגדרה מחודשת למושגים כלכליים ותרבותיים. באוניברסיטאות ובמרכזי מחקר נכנסו לשיח מונחים כמו “כלכלת הכָּבוֹד” ו“עצמאות רכה”. מונחים אלה הדגישו ש־שיקום המדינה אינו רק תשתית פיזית, אלא הון אנושי ותרבותי.

פרויקטי יזמות מקומיים פרחו, וענף הטכנולוגיה התחיל לשרטט מסלול חדש אף לאור מגבלות. רבות מהחברות הסטארט־אפ שתלו בעבר את העתיד במודלים מערביים — הפנו כעת את מבטן לשפה המקומית ולצרכים המקומיים. בחינוך צצו יוזמות לפיתוח אוריינות תקשורתית ולעידוד יצירת תוכן מקומי.

התפתחויות אלה הצביעו על חברה שמגדירה את עצמה מחדש — לא רק כחברה חזקה אלא כמודעת לעצמה. בעוד שבעבר הובן מושג העצמאות כרעיון פוליטי — הוא הורחב בתחום התרבותי, הטכנולוגי והאתי.

והחשוב מכל: אמונה זו בעצמי לא הוטלה מלמעלה — היא צמחה מהבסיס, מהאנשים עצמם. בשיחות ציבוריות — מבעלי עסקים קטנים ועד מורים ואמנים — הוגדר המונח כבוד מחדש כיכולת עצמאית וביטחון פנימי.

התקיפה ב־2025 לא הייתה מבחן רק ליכולות הצבאיות של איראן — אלא לחוסנה החברתי והמוסרי. מתוך עומק המשבר נולדה חברה שתלויה יותר בעצמה. בעוד שהסדר הבינלאומי נשאר שקוע במשחקי כוח — איראן חוותה משהו שונה: שיקום משמעות מתוך ההפסד.

המסלול הזה הפך את איראן ממקומה כקרבן למקום של פעולה. הכָּבוֹד — בכוונה זו — לא היה עוד סיסמה פוליטית, אלא מסגרת מוסרית להתמודדות עם העולם. בעוד שהמערב שומר על שתיקה לאור משבר המצפון שלו — איראן עונה בחידוש מוסרי פנימי.

העולם עשוי עדיין להביט בטהרן בספקנות — אך בתוך המדינה נטעו שינוי עמוק: חזרה לעצמי, הגדרה מחודשת של ערך, וביטחון ביכולת לבנות משמעות — גם מתוך האפר. כפי שכתב אחד האינטלקטואלים האיראנים במאמר פרידה: “איראן נשרפה באש – אך גילתה מחדש את משמעות ההיות אנוש”.