תקיפת דוחה: נתניהו מעוניין בהמשך המלחמה ובהפלת המשא ומתן

במקום התיווך, ביצעה ישראל את מתקפתה, כשפגעה במשלחת של תנועת חמאס שעסקה במשא ומתן על הפסקת אש ברצועת עזה. לדברי התנועה, המשלחת בראשות ראש הלשכה המדינית ח'ליל אל-חיה בדוחה ניצלה, אך אחרים נהרגו, בהם בנו של אל-חיה. תקיפה זו, יחד עם הדלפות ודיווחים ישראליים וזרים, החזירו את השאלה החוזרת – אך במהותה המַטעה: האם התקיפה בוצעה בידיעת ארצות הברית או בלעדיה?

בכל פעם שישראל מבצעת פעולה דומה, עולה הדיון האם וושינגטון קיבלה מידע מוקדם. אך פרט זה – המעסיק את הציבור והתקשורת כאחד – אינו משנה את העובדה שתקיפה על כל מדינה אינה ניתנת להצדקה או להענקה של לגיטימציה. מטבע הדברים, ארצות הברית מודעת מראש לכל פעולה – גם אם ההצהרות טוענות אחרת; וגם אם נניח שישראל לא עדכנה את וושינגטון, עצם קיומן של הבסיסים הצבאיים שלה הפרוסים לאורך המפרץ ויכולות המעקב והמודיעין הנרחבות שלה – מבטיחים גילוי כל פעולה או תזוזה צבאית. לכן הדיון הזה הופך שולי, והעיקר שיש להתמקד בו הוא המשמעות של התקיפה והמסרים שהיא חושפת.

הרעיון שיש להדגיש הוא שהתקיפה סותרת את ההיגיון של פתרון דיפלומטי – שכן היעד היה מקום שנחשב כזירה לתיווך שנועדה לסיים את המלחמה. איך ייתכן שישראל תתקוף אזור תיווך אם אכן היא מעוניינת באופציה דיפלומטית? השימוש בכוח תחת טענות כמו "מאבק בטרור" או תגובה ל"פעולות התנגדות בגדה" כלפי מתווך – משקף מטרה ברורה: חיסול כל ערוץ משא ומתן שעשוי להוביל לסיום המצב הנוכחי, משום שמצב של חוסר הכרעה משרת את האינטרסים של ההנהגה הישראלית הנוכחית.

אין חסינות ואין ערבויות

מה שמגלה גם תקיפה זו הוא שמושג ה"נייטרליות הבטוחה" של מדינות ערב המקורבות לישראל – רעוע. אם דוחה, ששימשה כמתווכת, ניתנת לתקיפה – אין היגיון שיקנה למדינות אחרות חסינות אוטומטית רק בשל מדיניות "נייטרלית". ולא מדובר בגישה חדשה של ישראל כפי שחושבות מדינות ערב, אלא בעקרון יסוד בציונות – השגת מטרות בכל זמן ומקום שיש בו יכולת והזדמנות. אך ההתעלמות הערבית מהכוונות של ישראל עיוורה אותן והובילה לתחושת ביטחון כוזב. העובדות מוכיחות היום: לא קשה לדמיין שההתקפות הישראליות יתרחבו גם לקהיר או לכל בירה אחרת הסבורה כי היא מחוץ למעגל הסכנה – מצב שמסכן את ריבונות המדינות הערביות ואת ביטחון אזרחיהן.

שינוי סדר העדיפויות – מה עם נושא השבויים?

הצהרות ישראליות ובינלאומיות הצביעו על כך שעיתוי התקיפה מסכן את נושא השבויים. חבר האופוזיציה יאיר גולן הזהיר כי "עיתוי הפעולה מסכן את גורל השבויים". תחנת הרדיו הצבאית דיווחה כי אמו של השבוי אלקנה בוחבוט הביעה "חשש גובר לאחר התקיפה ואיבוד תקווה לשובו". מנגד, שגריר ישראל בוושינגטון הצהיר על כוונת ישראל לרדוף את הנהגת חמאס, ואמר: "אם המבצע לא הצליח הפעם – הוא יצליח בפעם הבאה". כל אלה מעידים שנושא השבויים ברצועת עזה כבר אינו מהווה גורם חשוב בקבלת ההחלטות של ההנהגה הישראלית כיום, והעדיפות ניתנת לביצוע תוכניותיו של נתניהו – גם אם במחיר חיי השבויים וחיילי צה"ל – שאין להם כל ערך בעיניו.

התקיפה בדוחה מגבירה את הסיכוי להסלמה אזורית, שכן היא חיסלה את האמון במתווכים וחיזקה את התחושה כי המשא ומתן נידון לכישלון. מצב זה מחייב את מדינות ערב וגופי התיווך לגבש עמדה דיפלומטית ברורה שמתנגדת לגישה שמובילה ישראל, תוך בחינה מחודשת של מנגנוני ההגנה על משלחות פוליטיות המייצגות את תנועות ההתנגדות. בנוסף, ההתמקדות בשאלה האם וושינגטון עודכנה – אינה מספיקה; יש לדרוש אחריות אמיתית על ההרס שפעולות כאלה גורמות. התקיפה היא סימן מובהק לכך שהנהגת ישראל הנוכחית פועלת על פי ההיגיון של "השגת מטרות בכל מחיר", ושאם יימשך המצב הנוכחי – תתרחב זירת העימות ותישמט הקרקע מתחת לכל ניסיון לעצור את ההשמדה ההמונית שמבצעת ישראל נגד רצועת עזה, בגיבוי אמריקאי ובינלאומי.