17:42 זמן קודס הכבושה
מאז הרגע הראשון שבו הכריזה תנועת ההתנגדות האסלאמית (חמאס) על הסכמתה להצעה החדשה שנשאו המתווכים המצרים והקטארים, נדמה היה שהתמונה התהפכה על פיה. נתניהו לא שיער שהתנועה תסכים למה שראה כ"תנאים בלתי אפשריים" שנועדו מראש לסכל כל הסכם. אך כעת, היא מציבה אותו בפינה קשה: או שיסכים, ואז ייחשף בפני קהלו כמי שנסוג תחת לחץ השטח והפוליטיקה; או שיסרב, ויישא לבדו באחריות להמשך מלחמת ההשמדה בעזה, על כל העלויות ההומניטריות, הפוליטיות והביטחוניות הכרוכות בכך.
למה ההסכמה של חמאס בילבלה אותו?
משום שהתנועה נראתה בסבב הזה בוגרת יותר מבחינה פוליטית ומוצקה יותר מבחינה ארגונית. היא לא הייתה לבדה בקהיר, אלא ליוותה את עצמה במשלחת רחבה מהפלגים הפלסטיניים, מה שיצר עמדה מאוחדת כוללת, והגן עליה מהאשמות שהיא מוותרת או מתפשרת לבדה. החשוב מכל הוא שחמאס לא הציגה הסכמה "כנועה", אלא הציבה אותה כאופציה ריאליסטית להגנת האזרחים הפלסטינים הניצבים מול סכנת השמדה וגירוש, וכך הפכה את החלטתה מאקט של ויתור לאחריות לאומית.
הנקודה הבולטת היא שההצעה החדשה, בניגוד למה שישראל הפיצה בשלבים קודמים, לא התייחסה כלל לנשק ההתנגדות, ולא לנוכחותה בעזה. די בכך כדי לאשר שעמידת השטח כפתה משוואה שונה: שום הסכם לא יעבור על בסיס פירוק נשק ההתנגדות או חיסול נוכחותה הפוליטית. כאן טמון מקור הבלבול עבור נתניהו, שהבטיח לקהלו לא אחת שעזה תהיה "מפורזת וללא חמאס".
האפשרויות בעמדה הישראלית
ישנן שלוש אפשרויות עיקריות העומדות בפני נתניהו:
-הסכמה טקטית: זוהי האפשרות הסבירה ביותר, שבה הוא מקבל את ההצעה תחת כותרת של "השבת השבויים" והבטחת הפסקת אש זמנית למשך 60 יום. בכך יוכל לטעון בפני קהלו שהשיג הישג פוליטי פנימי, להפחית את הלחץ הציבורי והתקשורתי, ולזכות בזמן נוסף כדי לארגן מחדש את הקלפים לקראת השלב הבא – כולל חלומו המוצהר לכבוש את עזה העיר.
-סירוב מפורש: זוהי אופציה יקרה מאוד, שכן פירושה שישראל דחתה הסכם הנתמך על ידי וושינגטון, קהיר ודוחה, ושאומץ על ידי חמאס והפלגים הפלסטיניים כולם. במקרה זה תעמיק בידודה של ישראל, והלחץ הבינלאומי עליה יגבר, במיוחד לאור הטבח שהיא מבצעת בעזה, אשר נחשף לדעת הקהל העולמית, בעוד שהזירה הפנימית בישראל מאיימת בהתנגדות אזרחית ובבחירות מוקדמות.
-סחבת ותמרון: כלומר, להשאיר את הדלת פתוחה, מבלי לקבל או לדחות, במטרה לספוג את הלחץ ולהראות שהוא "שולט" בקצב המו"מ. אך אפשרות זו טומנת בחובה סיכון שיתפרש כחולשה, וכחוסר יכולת לקבל החלטה מכרעת.
בידי מי העוצמה האמיתית?
ישראל טוענת כי היא בעלת העליונות, בזכות כוחה הצבאי העצום. אך המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: "הצבא הישראלי", על אף הפצצותיו ההרסניות ושימושו בכל סוגי הנשק, לא הצליח להכריע את המערכה או לחסל את ההתנגדות. כיום, לאחר כמעט 700 ימי לחימה, חמאס עדיין מסוגלת לכפות תנאים למשא ומתן ממעמד שווה. הסכמתה להצעה החדשה לא נבעה מחולשה, אלא מהבנה כי הגנת האזרחים היא חלק בסיסי במאבק לשחרור לאומי, וכי העמידה הפוליטית אינה נופלת בחשיבותה מהעמידה הצבאית.
תפקיד המתווכים ומאזני האזור
אין להתעלם מהעובדה שמפגשו של הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי עם ראש ממשלת קטאר, השייח' מוחמד בן עבד אל-רחמן אאל ת'אני, היווה מסר ברור: קהיר ודוחה, בחסות אמריקאית, דוחפות להפסקת אש בכל מחיר, תוך הדגשה של סירוב לעקירה או לכיבוש ישיר מחדש. נקודה זו פוגעת בלב לבו של פרויקט נתניהו, שביסס על רעיון ריקון עזה מתושביה.
בו בזמן, העמדה הערבית והבינלאומית – גם אם נראית חסרת יכולת להפעיל לחץ ישיר – מהווה כיסוי פוליטי לחמאס ולפלגים. כאשר ישנה הסכמה פלסטינית מאוחדת, הנתמכת בתיווך ערבי, הופך הסירוב הישראלי להרפתקה פוליטית שעלולה לגרום לו לאבד את שארית התמיכה בוושינגטון ובאירופה.
מה אחרי ההפוגה?
הפוגת אש – אם תושג – לא תהווה את סיום המלחמה. אלא תהיה תחנה מכרעת שתאפשר לשני הצדדים להתמקם מחדש. מבחינת חמאס, היא תעניק לה הזדמנות לשקם את מצבה הפנימי, לארגן מחדש את שורותיה, ולבסס את הלגיטימיות הפוליטית שלה בפני עמה והעולם. מבחינת נתניהו, היא תאפשר לו לנשום, ולארגן את צבאו לשלב הבא של התקיפה. אך הדבר החדש הוא שכל שלב עתידי לא יתחיל מאפס, אלא מהעובדה שההתנגדות הפלסטינית עמדה איתנה, והעולם החל לראות בעזה סמל לקורבן ולגבורה גם יחד.
יהירותו של נתניהו נחשפת
נתניהו ביסס את נרטיבו על שיח של כוח ויהירות: אין משא ומתן אלא לאחר חיסול חמאס; אין שחרור שבויים אלא לאחר כניעת ההתנגדות; אין הפסקת אש אלא לאחר כיבוש עזה. אך הסכמת חמאס להצעה הנתמכת בינלאומית הציבה אותו במבחן קשה. אם יסכים – יהירותו תתפורר וניגודיות דבריו תיחשף. ואם יסרב – תתהפך עליו הזירה הפנימית, האזורית והבינלאומית.
בשני המקרים, חמאס ניצחה סיבוב פוליטי משמעותי, והוכיחה שההתנגדות אינה רק פעולה צבאית, אלא גם יכולת תמרון, הפתעה, וניהול חכם של העימות. ואילו נתניהו – ימשיך לרדוף אחר סיסמאותיו, נלכד בין עקשנותו האישית לבין המציאות שכופה עליו עמידותה של עזה.
סופר: אל חנאדק
