ישראל משחקת באש בתימן

על פי מאמר שפורסם באתר האמריקאי "Responsible Statecraft" ותרגום של אתר "אל-חנאדק", ישראל משחקת באש בתימן, במיוחד לאחר שהרגה את ראש הממשלה בממשלת אנצאראללה, כשהמאמר רואה בכך נקודת מפנה בסכסוך שהפך לאזורי לחלוטין.

מאמר זה מספק קריאה מעמיקה להתפתחויות המסוכנות הללו, וחושף כיצד הפכה תימן מזירת סכסוך מקומית לזירה אזורית פתוחה, ואיך הצליחה תנועת אנצאראללה לבסס את עצמה כשחקן מרכזי שמסבך את ישראל ובעלי בריתה.

הטקסט המתורגם:

מוחמד אל-בחיתי, אחד הבכירים בתנועת אנצאראללה בתימן, הכריז כי "המלחמה נכנסה לשלב חדש", לאחר שמטוסי קרב ישראליים חדרו למרחב האווירי של חצי האי ערב והרגו את ראש ממשלת התנועה ואת מספר משריו בבירה צנעא.

בחיתי לא טעה. ההתקפה, שתוארה על ידי שר הביטחון הישראלי ישראל כץ כ"תחילתו בלבד", שיקפה שינוי מהותי במפת מלחמת התשה שנמשכת כבר שנתיים בין הצבא המתקדם טכנולוגית ביותר באזור לבין הכוחות הלא-סדירים העקשניים ביותר.

התשובה הגיעה במהירות, אף אם הייתה חסרת אפקטיביות צבאית: טילים שוגרו לעבר ישראל אך התרסקו מעל ערב הסעודית. פנים-תימנית, התנהלה מסע דיכוי נגד חשודים בריגול; כוחות הביטחון של החות'ים פשטו על משרדי תוכנית המזון העולמית ויוניסף ועצרו לפחות 11 עובדי או"ם, פעולה שהונהגה מייד על ידי מזכ"ל האו"ם.

המניע למאבק הזה היה מלחמת עזה שפרצה לאחר התקפות ה-7 באוקטובר שביצעה חמאס נגד ישראל. המלחמה הזו סיפקה לחות'ים את הדלק האידיאולוגי וההזדמנות הפוליטית לשינוי. לאחר שאימצו את דגל הסולידריות עם פלסטין – שתואר על ידי מנהיגם עבד אלמלכ אלחות'י כ"קורבן למען אללה" – הם הפכו משחקן אזורי מטריד לכוח משבש ברמה עולמית, שיגרו טילים לעבר ישראל בתוך שבועות ספורים מהתקפות חמאס, ותפסו בשבי נתיב ימי אסטרטגי אחד כתגובה למתקפותיהם.

לוח השחמט אורגן מחדש באופן מסוכן במאי, כאשר ממשל טראמפ, השואף ליציאה ממסע אווירי יקר ולא יעיל, נכנס להסכם הפסקת אש פתאומי עם החות'ים בתיווך עומאני. ההסכם היה פשוט: ארה"ב מפסיקה להפציץ יעדים של החות'ים, והחות'ים מפסיקים לתקוף ספינות אמריקאיות. כהרגלו, טראמפ הכריז כי החות'ים "היכנעו", ובאותו הזמן שיבח את "אומץ לבם".

אבל האמת היא שההסכם היה ניצחון תדמיתי לחות'ים, שאיפשר להם לטעון שהם עמדו מול מעצמה עולמית ויצאו לא מפסידים. מבחינת וושינגטון, היה זה נסיגה מסחרית טהורה, שמפחיתה הוצאות על חשבון המטרה המוצהרת קודם לכן: "הכחדת" התנועה. והחשוב מכל, ההסכם נחתם ללא התייעצות עם ישראל או הממשלה התימנית המוכרת בינלאומית, מה שהשאיר את שני הצדדים חשופים.

מבחינת ישראל, המשמעות של נסיגת ארה"ב היא שהיא נותרת לבד מול האיום החות'י. עבור מועצת ההנהגה הנשיאותית התימנית, הגורם השבור שמייצג את הממשלה המוכרת בינלאומית, מדובר במכה הרסנית. סגן שר החוץ התימני, מוסתפא נאעמן, סיכם את האכזבה הזו בריאיון ל-PBS: הוא הגיע לוושינגטון במאי עם שאלות, ועזב "עם עוד יותר".

אבל הנסיגה האמריקאית לא הביאה שלום. היא יצרה סביבה מתאימה להסלמה בין החות'ים לישראל, והפכה בעיה רחוקה עבור וושינגטון לאתגר אסטרטגי פתוח מול אחד מבעלי בריתה הקרובים ביותר באזור.

הפגיעה בפגישת ממשלת החות'ים בסוף אוגוסט היוותה הצגה של יכולת המודיעין העצומה של ישראל, אך חשיבות המטרות שנויה במחלוקת. ראש הממשלה ההרוג, אחמד אל-רחווי, היה רק פן פוליטי – "דקור אזרחי" בממשלה החות'ית, כפי שתיאר אחד האנליסטים, ולא חלק מהמפקדה הצבאית והאידיאולוגית הסודית שמרכיבה את ליבת התנועה.

עם זאת, החיסולים מייצגים הסלמה חמורה, שכן ההתקפות הישראליות אינן מוגבלות לפגיעה בתשתיות שכבר מותשות – מנמלים ועד תחנות כוח, שמעמיקות את המשבר ההומניטרי – אלא גם מאלצות את ישראל להתמודד מול אויב מרוחק, חזק, שמסוגל לספוג אבדות ולבצע התאמות. בשונה ממגרשי עזה או דרום לבנון המוגבלים, תימן היא מדינה רחבה, הררית, שבה החות'ים פיתחו אמנות הסתרה ולחימה בלתי סימטרית.

סביר להניח שהפצצות אוויריות בלבד לא ינצחו אותם, לקח שלמדו מעקבות התערבות סעודית שנמשכה שבע שנים. ההתערבות, שהחלה ב-2015 במטרה להחזיר את הממשלה המוכרת בינלאומית לאחר שהחות'ים השתלטו על צנעא, הסתיימה במלחמת התשה קשה שנכשלה בהשגת מטרותיה והסתיימה בהפסקת אש שנתמכה על ידי סעודיה ואיחוד האמירויות עם החות'ים בשנת 2022.

וושינגטון הייתה האחרונה שלמדה לקח זה במהלך מלחמתה האווירית הקצרה והכושלת. עם הוכחת כישלון הכוח האווירי ואי אפשרות לפלישה קרקעית לוגיסטית ופוליטית, לא נותרה לישראל דרך צבאית מוצלחת.

יתרה מזאת, המעורבות הישירה עם החות'ים מוציאה מישראל משאבים ומסיחה את דעתה מעדיפויותיה המרכזיות: חמאס בעזה, איראן ותוכניתה הגרעינית. החות'ים מודעים לכך; הם מנהלים מלחמת התשה כלכלית ונפשית, בידיעה שגם התקפות סמלייות – כמו הטיל שהגיע לשטחי שדה התעופה בן גוריון ליד תל אביב – על אף השפעתן הצבאית המועטה, מעניקות להם רווחים פוליטיים עצומים: איחוד העם התימני סביב נושא פופולרי, הצגת דמות ההתנגדות הגבורה בפני דעת הקהל הערבית הרחבה, והכי חשוב – הסחת הדעת מכשלונותיהם בממשל.

עבור הנהגת ישראל הנוכחית, זו כבר לא מלחמת בלימה אלא "מסע צלב גדול", כפי שתיאר בנימין נתניהו, שמטרתו לפרק את "ציר ההתנגדות אבן אחר אבן". האסטרטגיה הישראלית בהסלמה מול החות'ים התגלתה בבירור כאשר ביום שלאחר חיסול ראש ממשלת החות'ים בצנעא, בוצעה תקיפה על עזה שהביאה למותו של אבו עבאידה, הדובר המסווה של חמאס.

מבחינת מקבלי ההחלטות הישראלים, החיסול הכפול היווה מימוש של אמונה אסטרטגית ישנה כי הם נלחמים בכמה חזיתות אך מול אויב אחד. ראייה זו הובעה על ידי נתניהו כבר ב-2014, כאשר הזהיר מפני "איסלאמיסטים קיצוניים" שמונעים על ידי "אמונה עזה" להשגת שליטה אזורית. לאחר שנתיים של מלחמה בעזה ועימות ישיר שנמשך 12 ימים עם טהרן, החזית החות'ית הפכה לחלק בעל חשיבות גוברת במערכה הרב-חזיתית הזו.

אך להשלכות האסטרטגיה הזו עומק רב והן כבר מתחילות לקרוע את המפה הפוליטית הרופפת בתימן. ההתערבות הישירה של ישראל הפכה למעשה את תהליך השלום הרשמי בתימן לבלתי רלוונטי. מפת הדרך הנתמכת על ידי האו"ם, שנועדה לדחוף את אנצאראללה להפסקת אש כוללת ו"לתהליך פוליטי מקיף" עם יתר הפלגים התימניים, הייתה למעשה דועכת, ועכשיו הפכה למסמך היסטורי שאין לו קשר למציאות שאחרי 7 באוקטובר, כאשר המלחמה הפכה לאזורית לחלוטין.

כוח המיקוד במלחמת האזרחים התימנית כבר אינו הסכסוך הפנימי על השלטון, אלא ההתמודדות המתסכלת בין החות'ים לישראל. זה יצר אסון עבור הברית נגד החות'ים. מועצת ההנהגה הנשיאותית, שהוקמה בריאד בשנת 2022 כדי לאחד פלגים שונים ולנהל את הממשלה המוכרת בינלאומית, מתמוטטת תחת משקל הסכסוכים הפנימיים שלה.

במספר חודשים אחרונים פרצו חילוקי דעות פומביים ודרישות לסבב נשיאותי מחזורי, המשקפים מאבק עז בין יושב ראש המועצה הנתמך על ידי סעודיה, ראשד אל-עלימי, לבין קואליציה הנתמכת על ידי איחוד האמירויות הכוללת את ראש המועצה של הדרום עידרוס אל-זבידי ומפקד צבאי טארק סאלח. שיתוק זה מונע גיבוש אסטרטגיה פוליטית או צבאית אחידה נגד החות'ים, מה שמשאיר אותם כשלטון בלתי מעורער בצפון תימן.

התוצאה היא דילמה אסטרטגית ללא מוצא ברור. המסלול הפוליטי איבד רלוונטיות, והמסלול הצבאי נחסם עקב פילוגים בתוך הברית נגד החות'ים, כך שהלוגיקה של הסכסוך הפנימי התימני נטעה באופן מלא בעוינות אזורית.

בתוך הריק הזה, ישראל מוצאת את עצמה קשורה לסכסוך שאינה יכולה לנצחו, בעוד ארצות הברית השיגה שלום צר לעצמה במחיר חוסר יציבות רחב יותר, ופלגים שונים בממשלת תימן המפולגת נאבקים על שאריות. התוצאה הברורה היא שההסלמה מול ישראל חיזקה אך ורק את שלטון אנצאראללה, המרוויח היחיד מהסדר הכאוטי החדש הזה.