ניצחון במלחמות לא-סימטריות: בין תודעה לעמידה

הניצחון במלחמות א-סימטריות אינו נמדד עוד לפי אמות המידה הצבאיות המסורתיות, אלא הפך למושג מורכב החורג מגבולות השליטה הקרקעית והעליונות המספרית – אל עבר ממדים סימבוליים, פוליטיים ותודעתיים. מלחמות מסוג זה מתנהלות בין צדדים שאינם שווי כוח או משאבים, כאשר הצד החלש משתמש בכלים בלתי קונבנציונליים כדי לפצות על הפער – כגון לוחמת גרילה, מארבים, ולחץ פסיכולוגי ותקשורתי. במלחמות אלו, המטרה אינה בהכרח להביס את האויב צבאית, אלא להתיש אותו, לשחוק את רצונו הפוליטי, ולהפוך את המלחמה לנטל מתמשך.

בהקשר זה, מציין קלאוזביץ כי הניצחון הוא אמצעי להשגת יעד פוליטי – לא מטרה בפני עצמה. ובמלחמות א-סימטריות, הוא מתבטא כאשר הצד החלש מצליח לשנות את התנהלות יריבו או למנוע ממנו לממש את יעדיו – גם אם הפסיד בשדה הקרב. מייקל גריפין ומרטין ואן קרפלד סבורים כי אין למדוד ניצחון לפי תוצאה צבאית ישירה, אלא לפי השגת מטרות פוליטיות ואסטרטגיות. דניאל ריגס מגדיר את הניצחון כ"ניצחון תודעתי" יותר מאשר צבאי – שכן מהותו היא בשינוי תפיסת היריב את כדאיות המשך הלחימה. ואילו איוון אריגוין טופט טוען כי החלשים נוטים לנצח כאשר הם מאמצים אסטרטגיות הפוכות מאלו של יריביהם החזקים – כלומר, הצלחתם נובעת מהבדלים מהותיים בגישת הלחימה.

לניצחון במלחמות מסוג זה יש ממדים שונים:

• תודעתי – כושר ההשפעה של צד אחד להשליט את תפיסת המציאות שלו על היריב ולשכנע אותו בחוסר התוחלת שבהמשך.

• מבני – שינוי בסביבה הפוליטית והחברתית המחוללת את הסכסוך.

• זמני – ניצול הזמן כנשק אסטרטגי ובניית כושר עמידה לאורך טווח.

• כלכלי – כפיית הוצאות עצומות על צד חזק בהתמודדות עם איום מוגבל לכאורה.

• סמלי ונפשי – הענקת לגיטימציה וצידוק מוסרי לצד החלש, במישור המקומי והבינלאומי.

הניצחון מושג כאשר הצד החלש מצליח להגדיר מחדש מהי הצלחה, לשלוט בקצב העימות, להשיג יעדים פוליטיים במחיר מופחת, ולשחוק את רצון היריב. קיימות צורות שונות של ניצחון:

• ניצחון סמלי – המחזיר את ערך הכבוד והעמידה.

• ניצחון תודעתי – שמשנה את עמדת היריב.

• ניצחון אסטרטגי דחוי – שמתרגם להישגים גיאופוליטיים עתידיים.

כלים מרכזיים לניצחון זה כוללים: גמישות, הסתגלות, ניצול תנאי שטח, לוחמה פסיכולוגית, שליטה בנרטיב, סבלנות ממושכת, ושלילת לגיטימציה מהאויב.

מקרי מבחן – מוויאטנם ואפגניסטן ועד לבנון ועזה – מלמדים כי הצד החלש יכול להשיג ניצחונות אסטרטגיים חרף הפסדים צבאיים. בווייטנאם, לוחמת הגרילה אילצה את ארה"ב לסגת למרות עליונותה. באפגניסטן, חזר הטליבאן לשלטון לאחר שני עשורים. במלחמת יולי 2006, עמד חזבאללה מול ההרס הרחב ומנע מישראל להשיג את יעדיה. ובמלחמת ההשמדה בעזה (2023–2025), הציגה ההתנגדות הפלסטינית מודל של ניצחון א-סימטרי: היא שרדה, יצרה שחיקה פוליטית וכלכלית בישראל, זכתה לאהדה בינלאומית, והצליחה לכפות תנאים בהפסקות אש ובמו"מ. למרות ההרס והאבדות, ישראל לא הצליחה לחסל את ההתנגדות, ונותרה שקועה במשבר פנימי וגינויים בינלאומיים גוברים.

בהקשר זה, הניצחון הוא מושג יחסי ולא מוחלט – והוא תהליך מצטבר הנמדד לפי מידת שחיקת רצון היריב, שינוי מאזן התודעה, והתמשכות העמידה. ההתנגדות המצליחה לשלוט בקצב הלחימה ולהמשיך לפעול חרף ההפסדים – משיגה ניצחון אסטרטגי גם אם לא ניצחה בשדה. כך, מאזן ההרתעה עובר מעוצמה חומרית לרצון קיומי, והלגיטימציה והנרטיב הופכים לכלי לחימה שווי ערך לנשק.

המסקנה: מושג הניצחון במלחמות א-סימטריות מגדיר מחדש את מהות הכוח – הניצחון אינו בהכרח השמדת האויב, אלא מניעתו מהשגת מטרותיו. הוא לא נלקח באמצעות אש, אלא באמצעות רצון, גמישות, והיכולת להפוך את המלחמה למאבק של משמעות, לגיטימציה וסבלנות. הצד שמצליח לקבוע את הנרטיב ולשמר את המאבק בתודעה – הוא המנצח האמיתי, גם אם הוא נחות צבאית.