מדוע וושינגטון ותל אביב חוזרות למשא ומתן לאחר תעמולת ה"ניצחון המוחלט"?

מאז ה-7 באוקטובר 2023, פתחה ישראל במתקפה על רצועת עזה, בתמיכת ארה״ב פוליטית וצבאית, תחת הסיסמה "להשמיד את חמאס לחלוטין". יותר משנה ותשעה חודשים אחרי תחילת המלחמה, גויסו החזיתות, ביצעו רצח עם נגד העם הפלסטיני והוכרזו מטרות משמעותיות בשטח, כמו "חיסול יכולות חמאס" – ולאחר מכן חזרה תל אביב, בחסות אמריקאית, למשא ומתן עקיף נוסף, במסגרת סבב חדש שחל החל אתמול.

דפוס זה כבר איננו יוצא מן הכלל, אלא נהפך ליהלום קבוע בהתנהלותה של וושינגטון ותל אביב בעשרים השנים האחרונות. המלחמה מתחילה בהכרזת מטרות צבאיות רחבות, מיד אחר כך מתבצע קמפיין נרחב של ניצחונות שטח דרך פרופגנדה ענקית וממומנת במיליונים, במטרה לשלוט בסיפור. לאחר מכן, חוזרים לשולחן המשא ומתן עם אותם צדדים שהוכרזו כ"נוצחו" או ש"פורקו".

בעזה, אחרי חודשים של הפצצות, פלישה וטענות ל"אבדת ריבונות חמאס", מכוונות כעת ישראל, בהובלה אמריקאית, למסלול פתוח של משא ומתן. בחזית הצפונית, שם תלו תל אביב את תקוותיה בהשגת "ניצחון" באמצעות מכה קשה לחיזבאללה – גם שם וושינגטון חוזרת למשא ומתן, בניסיון לגבש נוסחה פוליטית שתל אביב נכשלה לכפות באמצעות צבא. כך גם באיראן: אחרי 12 ימי לחימה, שכללו תקיפה של מתקנים גרעיניים והגעה של רקטות עד לעומק ישראל, גזרה השלטון האמריקאי סיכום פתוח לשיח ישיר בנושא התכנית הגרעינית – אותה הכריז הנשיא דאז דונלד טראמפ כ"ניצחון מזהיר".

אבל השאלה אינה לגבי טבע המלחמה או אמצעיה, אלא לגבי משמעות ההרתעה החוזרת מה"ניצחון הצבאי המוצהר" חזרה למשא ומתן מעשי עם הצד המתמודד. מה משמעות המשא ומתן של וושינגטון ותל אביב מול מי שהוכרז כי הובסו? ומדוע לא כופה אותם המציאות החדשה באמצעות כוח צבאי אם הקרב "הובס", כפי שמתריעים הפרסומים הרשמיים?

התשובה אינה במובן הטכני של מגבלות צבאיות, אלא במגבלות הכלי הצבאי בזמן שמיושם לעבר מטרות פוליטיות בסביבה שלא נשברת או נכנעת. כוח צבאי, כמה חזק שיהיה, אינו מבטיח יציבות פוליטית ואינו מייצר לגיטימיות חלופית. עיקרון זה נעשה מובן במחשבה האסטרטגית האמריקאית מאז הניסיון בעיראק, כפי שאמר שר החוץ לשעבר קולין פאואל: "ארצות הברית למדה, במחיר כבד בעיראק, שכוח צבאי אינו תרופה מרפאה" .

ההבנה הזאת לא התורגמה למדיניות יציבה. וושינגטון, למרות הזהירות ממעורבות במלחמות מתמשכות, עדיין מאפשרת לישראל אזורים צבאיים רחבים, מתוך הימור שההישגים הצבאיים ינוצלו מאוחר יותר במסגרת המשא ומתן. אך המציאות מראה כי הצדדים הנגדיים – חמאס, חיזבאללה ואחרים – מחזיקים בכלי הרתעה שיש בהם לגיטימיות ולגיטמציה ציבורית שמונעות כפיית תנאי כניעה או הסדר.

הקמפיין הצבאי והתעמולתי, אף שיכול להיות יעיל, אינו יוצר מציאות מדינית. החוקר רון שליפופר, במחקרו על עיראק, ציין ש״ניצחון במלחמה פרופגנדה כלל לא מבטיח ניצחון בפוליטיקה״ – תובנה שחוזרת בכל פעם בעזה, בלבנון ובאיראן . מה שמוכרז במגירות הרשמיות והתקשורתיות לא מגיע ליד השולחן התיאום אם אין לו תמיכה כוחית אמיתית, איתנה ומושרשת במציאות הפוליטית והביטחונית.

יש לנו דוגמאות רבות מולינו: ישראל מציגה ניצחון בעזה, אך נערכת למשא ומתן עם חמאס; היא מתגברת על חיזבאללה, אך פועלת לבסס הבנות דרך מתווכים; היא תוקפת באיראן, ורק אחר כך חוזרת לשולש נאומיים בנושא הגרעין.

עם מדיניות "הכאה ואז משא ומתן" בעשרים השנים האחרונות לא נבנו אלא הסכמים שבירים, דחיית הסכסוך, ולא פתרונות עמוקים. אפילו במקרים שהכוח הצבאי הצליח לפגוע במבנים ארגוניים, הוא לא הצליח למחוק את הסביבה החברתית התומכת – כפי שקרה עם הטליבאן, שנשאר והחזיר את השלטון לאחר שני עשורים של לחימה, ושל היום בעזה ולבנון.

המשך גישה זו – שילוב חבטות תעמולה ואז חזרה למשא ומתן – איננה משקפת אסטרטגיה שקולה, אלא משברים מבניים ופוליטיים ברמת הבסיס. כאשר הכוח נכשל בכפיית התנאים, וכשה"מנוכר" הוא ישות פוליטית-חברתית מושרשת, כל הכאה הופכת, עם הזמן, לדרך להחזיר משא ומתן – לא לאכוף ייאוש, כדי למנוע שחיקה ממושכת.