17:46 זמן קודס הכבושה
במלחמות בלתי סימטריות, כאשר צד אחד מחזיק בטכנולוגיות הצבאיות המתקדמות ביותר ובתמיכה מערבית בלתי מותנית, מול עם נצור וחסר את התנאים הבסיסיים ביותר לחיים – כל פעולה איכותית של ההתנגדות הופכת לאירוע החורג מגבולות השדה הצבאי. זה מה שהתגלם בפעולת חאן יונס האחרונה שביצעו גדודי עז א־דין אל־קסאם, אשר אין לראותה כהתנגשות מבודדת אלא כמסר אסטרטגי המכוון ישירות אל הממסד הצבאי והפוליטי של ישראל, ובעקיפין אל הקהילה הבינלאומית שממשיכה לאמץ את הנרטיב הרשמי הישראלי.
האירוע היה מטלטל בישראל, לא רק מפני שהתרחש באזור צבאי מבוצר בדרום־מזרח חאן יונס, אלא גם מפני שחשף שוב את יכולת ההתנגדות לפרוץ את מערכות המודיעין והמעקב, ולנהל פעולה מורכבת ברמה של פלוגת חי"ר שלמה: פשיטה מתואמת באמצעי נ"ט ובנשק פריצה, עד לקרב מטווח אפס בתוך בתים שבהם התבצרו חיילי צה"ל. לא מדובר רק בפעולה, אלא בהכרזה שההתנגדות עדיין שומרת על יכולת היוזמה – חרף המצור, ההרס והמלחמה הפתוחה המתמשכת זה שנתיים.
מאז תחילת מלחמת ההשמדה בעזה, ניסו "מנהיגי ישראל" לעצב תדמית של "צבא בלתי מנוצח", המסוגל לפרק את חמאס ולעצב מחדש את הזירה הפוליטית הפלסטינית. אלא שפעולת חאן יונס החזירה תזכורת שידועה לכל משקיף אובייקטיבי: הכוח הצבאי הישראלי, בכל התקדמותו, חסר יכולת להשיג "ניצחון סופי" מול התנגדות מושרשת בחברה ונחושה להילחם עד הסוף.
חוסר אונים זה אינו חדש. מאז מלחמת לבנון 2006 התברר שצה"ל הולך ומאבד את כושר ההכרעה. בעזה כיום חוזר התסריט: פלישות, הפצצות מהאוויר, טבח אזרחים, גירוש כפוי – ועדיין ההתנגדות מצליחה להנחית מהלומות כואבות שמערערות את ההרתעה הישראלית ומאיימות למוטטה.
הפעולה האחרונה גילמה "התקפה טקטית במסגרת הגנה אסטרטגית". ההתנגדות לא חיכתה למתקפה הישראלית על עזה במסגרת תוכנית "מרכבות גדעון 2", אלא יזמה פעולה התקפית מורכבת שהביכה את צה"ל והכריחה אותו להגיב תחת לחץ. בכך היא מכתיבה את קצב הלחימה, בוחרת את העיתוי, היעד והאמצעי – ומשמעות הדבר היא שישראל מנהלת מלחמה בסביבה שאיבדה עליה שליטה.
החמור ביותר: הפעולה חשפה רמה גבוהה של ארגון וגמישות. לוחמי אל־קסאם לא הסתפקו בהשמדת טנקים וכלי רכב משוריינים, אלא ניהלו קרבות מקבילים, ביצעו צליפות ושימוש בכלי נשק בינוניים וקל"ע מטווח קרוב. גם הלוחם שפוצץ עצמו בתוך כוח החילוץ הישראלי ממחיש תערובת של תכנון ומשמעת רעיונית שישראל אינה יכולה לשבור בהפצצות או בגירוש.
כאשר דובר צה"ל ממהר "להרגיע" את הציבור הישראלי שעות ספורות אחרי הפעולה – זה עצמו הודאה בהלם. הצבא שטען ל"שליטה כמעט מלאה" בעזה מוצא את עצמו לפתע מול התקפה מאורגנת היוצאת ממנהרות ותוקפת לעומק אזורים שלכאורה הובטחו. ישראל מבקשת לשכנע את עצמה ש"מרכבות גדעון 2" תהיה אחרת ונחרצת יותר – אך המציאות מוכיחה שכל פלישה רחבה עלולה להפוך למלכודת דמים מתמשכת.
לא במקרה בכירים ישראלים, מצבא ועד פוליטיקה – מברק ועד יעלון ולפיד – הזהירו שהמבצע אינו אלא "מלכודת מוות". פעולת חאן יונס הייתה רק דוגמית מוקטנת למה שצפוי לצה"ל אם יפלוש לעיר עזה הצפופה, על מנהרותיה, מארביה ומלחמת הרחוב שלה.
אחרי הפעולה כבר אי אפשר להתעלם מהקרע בתוך ישראל. משפחות החטופים לוחצות על הממשלה מחשש שכל פלישה תחסל את סיכויי העסקה. בזירה הפוליטית מתחדדת שאלת הלגיטימיות: האם ממשלת נתניהו־כ"ץ יכולה להצדיק שליחת עשרות אלפי חיילים לקרב שכל אחד יודע שהוא אבוד?
פעולת חאן יונס החזירה את שאלת הלגיטימיות הזו ביתר שאת. היא הוכיחה ש"כוח מוחלט" לא מבטל התנגדות, שגיוס 60 אלף חיילי מילואים לא מבטיח ניצחון, אלא רק מעמיק את המבוי הסתום. כל פעולה כזו שוחקת את אמון הציבור בממסד, ומגבירה את הלחץ הפנימי – שעשוי להפוך ברגע קריטי לגורם פוליטי מכריע.
אי אפשר לנתק את כל זה מההקשר הבינלאומי. המערב – בראשו ארה"ב – ממשיך להעניק לישראל סיוע פוליטי וצבאי בלתי מותנה, תוך חזרה על מנטרת "זכותה להגן על עצמה". אלא שהפעולה האחרונה ממחישה שהסיוע הזה אינו מתורגם להישג בשטח – אלא להפך, מעמיק את מבוי הסתום, כאשר ישראל מפרשת את הגיבוי המערבי כאשליה של יכולת להכריע צבאית.
כישלון צה"ל לחסל את ההתנגדות, חרף עליונותו הצבאית האדירה, חושף את השקר שבנרטיב שמקדמות ישראל ובעלות בריתה – שהמלחמה היא "מבצע ביטחוני נגד טרור". בפועל מדובר בניסיון לשבור את רצון העם כולו – ניסיון שכשל שוב ושוב.
פעולת חאן יונס לא הייתה רק קרב טקטי, אלא הכרזה אסטרטגית: ההתנגדות לא נשחקה, אלא מתאימה את עצמה ומפתחת טקטיקות חדשות. כל ניסיון ישראלי לפלוש לעיר עזה ייתקל בהתנגדות עזה יותר ומאורגנת יותר. המסר העמוק ביותר – "מרכבות גדעון 2" איננה אלא אשליה נוספת, וישראל, בגיבוי המערב, ממשיכה ליפול בפח של כוחנות יתר, בעוד המציאות מוכיחה שרצון העמים לא מובס בהפצצות ובגירוש.
במובן זה, פעולת חאן יונס היא נקודת מפנה: לא רק במאזן הכוחות הצבאי אלא גם בתודעה הישראלית והבינלאומית. היא חשפה את גבולות הכוח, חיזקה את משוואת ההרתעה ההדדית, והבהירה שעזה איננה "שטח נצור" בלבד – אלא זירה שחושפת את אשליות ישראל ופותחת פתח לערעור פרויקט ההגמוניה כולו.
סופר: אל-חנאדק
