דה נשיונל אינטרסט: האם חז-באללה ימסור את נשקו?

לבנון חווה כיום שלב מכריע בהתמודדות עם לחצים בינלאומיים ופנימיים שמטרתם פירוק נשקו של חזבאללה, בעוד שהתנועה מוצגת כמגן של העם הלבנוני וככוח המסוגל לשמור על ריבונות לאומית. חרף הלחצים האמריקאים והישראליים, והחלטת הממשלה לפירוק "הקבוצות החמושות", חזבאללה נותר כוח חברתי ופוליטי שאין להתעלם ממנו, המאזן בין התקפות ופלישות.

מאמר שפורסם באתר "The National Interest" ותורגם על-ידי אתר "אל-חנאדק", מדגיש כי לא ניתן לפרק את הנשק בכוח צבאי בלבד, אלא יש לשלב גישה לאומית מאחדת, לצד צעדים הדדיים מצד ישראל, שתכיר בכיבוש הבלתי חוקי שלה ותנקוט פעולות של רצון טוב. עוד נאמר כי יציבות לבנון צריכה להיות בעדיפות עליונה, וכי התעלמות מהמצב הפנימי או הפעלת לחץ חד-צדדי עלולה לחזק את דבקות חזבאללה בנשקו ולהגביר את הסיכון לסכסוך פנימי. מאידך, מדובר גם בהזדמנות היסטורית לבניית מדינה לבנונית מחודשת ותמיכה באיזון אזורי, תוך שיקוף תפקיד אסטרטגי לארצות הברית ובעלות בריתה.

הטקסט המתורגם:

פירוק נשקו של חזבאללה יהיה קל בהרבה אם ישראל תיסוג מהשטחים הלבנוניים.

בשבוע הראשון של אוגוסט, הצביעה ממשלת לבנון בעד פירוק כל הקבוצות החמושות במדינה – צעד שמהווה ציון דרך במסע לבנון. אך האם יבוצע בפועל? עד לא מזמן נחשב חזבאללה לשחקן הבלתי מדינתי החמוש החזק ביותר בעולם.

החלטת הממשלה היא תחנה חדשה בסדרה של משאים ומתנים ועימותים מאז סתיו 2024. לאחר כשנה של חילופי אש בין חזבאללה לישראל, שגרמו לעקירת עשרות אלפים משני צידי הגבול ולהרס נרחב בדרום לבנון בעל הרוב השיעי – בעוד ישראל ממשיכה להחזיק חמישה מוקדים אסטרטגיים בתוך שטח לבנון.

לבנון מוצאת עצמה תחת כיבוש ישראלי פתוח בזמן לא מוגבל – "פרדוקס כואב שבו הפך סיסמת ההתנגדות לתירוץ לתוצאה הפוכה". בעוד ישראל מפרה את החוק הבינלאומי באופן יומיומי, לבנון נקלעת לעימות שלא בחרה בו – שנכפה עליה בשל חישובים פוליטיים וצבאיים. למרות תיווך אמריקאי שהביא להפסקת אש זמנית בנובמבר, זו הפכה במהרה למכסה להמשך התקיפות האוויריות הישראליות נגד חזבאללה. כך, התמונה מתאפיינת באובדן ריבונות ובאסון אנושי – והפתרון אינו צבאי אלא טמון בסיום הכיבוש.

הקמת ממשלה לבנונית חדשה בראשות הנשיא ג'וזף עון וראש הממשלה נואף סלאם בינואר–פברואר 2025 היוותה שלב ראשון בדרך להסכם שמעבר להפסקת אש. עם עליית ממשלת רפורמות, גברו הלחצים האמריקאים והישראליים, והמו"מ להכרעת סוגיית חזבאללה הואץ. לאחר חודשים של דיפלומטיה בהובלת שליחים אמריקאים, ובצל המשך התקיפות הישראליות, הכריזה הממשלה בתחילת אוגוסט על החלטה לפרק את כל הקבוצות החמושות במדינה.

חזבאללה טוען שההחלטה אינה לבנונית טהורה אלא כפייה בינלאומית. הקהילה הבינלאומית רואה בכך הזדמנות להגשים יעד ותיק: "פירוק הנשק והרפורמה".

אך מימון שיקום הדרום ואזורים המזוהים עם חזבאללה – נותר תלוי באוויר, בעוד מרבית הלבנונים סובלים מעוני קיצוני וממדינה כושלת.

חזבאללה ממשיך בטקטיקת השהייה, אסטרטגיה מוכרת להימנע מדיון ממשי בפירוק הנשק. המצב מציב את ממשלת לבנון בבעיה, במיוחד לנוכח הלחצים האמריקאים על עון וסלאם להמשיך בטיפול בסוגיה. ההחלטה התקבלה בלית ברירה, אף שצמד המנהיגים העדיף גישה איטית וזהירה.

ממשלת לבנון חוששת בצדק, בעיקר בשל לוחות הזמנים השרירותיים שמוכתבים לפי מצבי הרוח של נשיא אמריקאי בלתי צפוי. עון וסלאם – ששניהם חוו את מוראות מלחמת האזרחים (1975–1990) – יודעים שהגורמים שהובילו למלחמה ההיא עדיין קיימים. העדתיות נותרה שבר עמוק.

ממשל טראמפ רואה בהגברת הלחץ דרך יעילה לפירוק הנשק – אך לא תמיד הדרך הקלה היא הנכונה. לחצים מוגברים מחזקים את ההצדקות להמשך קיום חזבאללה – בראשן ההתנגדות לתוקפנות ולכיבוש. תמיכה זו אינה ניתנת למחיקה.

מקבלי ההחלטות בוושינגטון ובמערב צריכים להבין: יציבות לבנון קודמת לכל. הסיכון למלחמת אזרחים נוספת, או השלמה עם תסריט כזה אם חזבאללה יסרב להתפרק מנשקו, אינו קביל. הסתמכות על הערכות בדבר חולשת חזבאללה מסוכנת – ויש חלופות מעשיות יותר.

המשמעות היא: לערער את הלגיטימציה לקיומו של חזבאללה כפי שמבינים עון וסלאם; לחייב את ישראל להכיר בכיבוש שטחים לבנוניים ריבוניים; ולדרוש ממנה צעד ראשון של רצון טוב – למשל, נסיגה מכפר דרומי. בכך יוענק לעון וסלאם ההון הפוליטי הנדרש כדי להציג את נושא פירוק הנשק כשאיפה לאומית ולא ככפייה חיצונית או ויכוח עדתי.

כפיית פירוק הנשק בכוח צבאי – תוך התעלמות מהמצב הפוליטי הפנימי – מסוכנת ועלולה להוביל לאי יציבות מתמשכת, תוך פגיעה בעדה השיעית החשה – בצדק – מודרת ומודחקת היסטורית. גישה כזו לא תחליש את חזבאללה אלא תחזק אותו, ותקשה על כל משא ומתן עתידי.

יש לנהל את הדיון על נשק חזבאללה דרך פריזמה של אחדות והשתלבות לאומית – שתי אבני יסוד בגישת עון וסלאם. אם וושינגטון רצינית בסיוע לבניית עתיד חדש במזרח התיכון, עליה לאמץ גישה זו בלבנון. האלטרנטיבה היא החמצת הזדמנות היסטורית לסייע ללבנון – על חשבון רה-ארגון כולל של האזור וסיום המעורבות האמריקאית העמוקה מדי.