המלחמה הקריטית: האם ישראל רימתה את חיז-באללה?

ישראל חיה עם “סף המלחמה הכוללת” עם חזבאללה שנים רבות, במסגרת כללי עימות שמגבילים את רמת הסלמה. המזכ״ל של חזבאללה, סייד חסן נסראללה, חזר ונאם כי חזבאללה הצליח להרתיע את ישראל ממעשים עוינים המוניים בלבנון, בעוד שבמחנה האויב נפוץ הדיבור כי חזבאללה הצליח לכפות את תפיסתו של הלחימה על ישראל. בתנאים אלה נאלצה ישראל לאמץ את שיטותיו בלחימה — כמו “הקרב שבין המלחמות”, לפעול מתחת לסף המלחמה, ולבטא שליטה מחושבת בסלימה.

היוזמה של הנפט והגז במזרח הים התיכון היווה שיא של מבחני ההרתעה בין חזבאללה לישראל בשנים האחרונות. חזבאללה נכנס למשוואת האיזון עם נוסחה ברורה: מניעת ישראל מלהפיק גז טרם הבטחת זכויות לבנון, באמצעות איום ישיר מנאומיו של נסראללה ושליחת רחפנים מעל שדה “קאריש” ב‑2022, כשליחה כפולה: היכולת להגיע למקום + החלטה לא להסלים כל עוד המשא ומתן נמשך. במשוואת הגז, ההרתעה קיבלה צורה חדשה — שלא לשם מניעת מלחמה בלבד — אלא גם לכפות תנאים במשא ומתן על משאבים אסטרטגיים. החלו לדבר על שלב בו הכלכלה והאנרגיה יהפכו לחלק בלתי נפרד ממשוואת ההרתעה. בשלב הזה נסראללה איים בעקיפין על חריגה מכללי העימות כשהכריז ב־29 באוקטובר 2022: “כשהאינטרסים הלאומיים הגדולים ידרשו לחרוג מכללי העימות — לא נרתע מכך, גם אם ייעשה הדבר עד הסוף…”

עד 3 באוקטובר 2023 — ימים ספורים לפני “מבצע נפתלי” — הדגישו בכירי ישראל כי ישראל אינה מעוניינת בעימותים צבאיים, אפילו מוגבלים. כך הגה לשעבר שליטוס ביטחון לאומי של נתניהו, מאיר בן־שבת, “ישראל שואפת להימנע מהסלמה, אלא אם נדרש” — ואילו שר הביטחון יואב גלנט ב־28 בספטמבר 2023 הצהיר: “איננו רוצים הסלמה ולא שואפים למלחמה” — בהקשר עימות עם ההתנגדות בעזה. בתווך, נטל נתניהו — כהרגלו — על ממשלת בנט-לפיד את האחריות להיחלשות ההרתעה בעקבות הסכם הגז עם חזבאללה. הצהרות רבות תיארו את מצב ההרתעה באביב־קיץ 2023.

התמונה של שחיקת ההרתעה כפי שביטא היריב, באה לידי ביטוי גם לפני כן בפעולת “מגידו” במרץ 2023, ובהקמת שני אוהלים במטעי שיבע ביוני 2023. בתקופה זו עלה במידה מרובה המונח “אחדות השטחים”, והחל תהליך לחיזוק חדרי המבצעים המשותפים בעזה. בעקבות זאת החלו בערוצי ישראל לדון באפשרות של סבב לחימה מרובי חזיתות.

ניתן לראות כי כשלוש שנים לפני “מבצע נפתלי” הייתה שיא ההתפתחות של העימות בין ישראל לציר ההתנגדות. זה יצר תודעה חדשה בשני הצדדים ביחס להרתעה — שיקף את שינוי מאזן הכוחות וסביבת האסטרטגיה — ובלטו ביטויים בהגדרות ההרתעה כגון: שחיקה, תזוזה, אובדן, פגיעה, מוגבלות, חולשה, סדק, נסיגה, החמצה ועוד. ביטויים אלו הופיעו בהצהרות מנהיגים, פעילים ברמה התקשורתית והפוליטית, ובעיקר בצד הישראלי בקרב מקבלי ההחלטות הצבאיות והמודיעיניות.

כתוצאה מהאירועים בשטח ותשובות “צנועות” של האויב מולן — אשר נתמכו על־ידי ההצהרות הישראליות והקמפיינים התקשורתיים בנושא ההרתעה — נוצר בציר ההתנגדות תפיסה כי היריב היסס להיכנס למלחמה מרובת חזיתות, כי איבד את חופש הפעולה והגמישות בקבלת ההחלטה על מלחמה, וכי אינו מסוגל לנהל מהלך תקוף מהיר, במיוחד על רקע המהפכה של נתניהו על מערכת המשפט והקוטביות הפנימית שהגיעה לשיאה.

מצד שני, הופיעו פרסומים על כוונות היריב לצעדים תגובתיים בפני אירועים שהכתיבו כוחות ההתנגדות בשטחים השונים — שנקראו תדיר על־ידי מקבלי ההחלטות בציר, והופיעו בדוחות מחקר של מכוני מחקר הנוטים לציר, כמו “דוח ההרתעה” מט’ ב־12 ביולי 2023 של מרכז האיחוד למחקר ופיתוח — זה לפני “מבצע נפתלי” בכמה חודשים — שבו נדון האפשרות שישראל תתגבר על מדיניות חיסולים ופעולות ביטחוניות פנים-ישראליות או במדינות אחרות בציר, כשהתסריט הסביר ביותר הוא התלקחות במערכה צפונית מול חזבאללה כדי להשיב תמונת הרתעה ישראלית, במיוחד במצב של כישלון ערוצים דיפלומטיים להסרת האוהלים בגבול.

בעיצוב אותו מסגרת פוליטית-שדה זו, התקיים “מבצע נפתלי” ב־7 באוקטובר 2023, שכתוצאה ממנו כינס מפקד חמאס, מחמד הדף, את הציר למלחמה כוללת. אמנם נסראללה איים פעמים רבות על היריב בנאומיו שהציר מוכן ל”מלחמה גדולה”, אך לרוב היה מנוסח עם שמירה על כללי העימות — כלומר איום בקשירת כללים כדי להגן עליהם, ובה בעת גם באפשרות להפר אותם במקרה שייפגעו. ב־3 בינואר 2023, בציון שנת שנה לרצח קאסם סולימאני ואבו מהדי אל־מוהנדס, הצהיר נסראללה בצורה ברורה על יחסו למעשי הממשלה הימנית הקיצונית ביחס לפגיעה בקדושים:

“אם אינכם רוצים מלחמה שנייה במרחב — מול מה שקורה במלחמה רוסיה‑אוקראינה — עליכם לרסן את הקיצוניים, הקיצוניים בנוגע לכללי העימות. עם הממשלה החדשה אנו אומרים: אנו ערים, נוכחים וזהירים; לא נאפשר כל שינוי בכלל העימות או במאזן ההרתעה עם לבנון … בכל מקרה — ראו אותנו לפני חודשים כשנכנו מוכנים לקרב ימי הגבול והגז — ללכת למקום הכי רחוק במאבק — הם ידעו בוודאות שהיינו מוכנים — ולכן לא נסבול כל שינוי בכלל העימות או פגיעה במשהו שמוגדר מצב שבשורה של הגנה על לבנון, נכסיה, ביטחונה וריבונותה.”

לא היה מקובל לפנות לאויב — שהפגין חולשה — בפחות מאיום על “אחדות השטחים”. אך יחידת “אחדות השטחים” לא בהכרח נועדה אך ורק לפעולה מתואמת במלחמה כוללת כפי שראתה דעת הקהל; לא סביר שהיריב הניח כי ההתנגדות תתחיל בה. תיאום מבצעי מתואם הוא מעשה יוצא דופן מתוך אסטרטגיית “מלחמות הנקודה” של ההתנגדות, שמסתמכת על זמן ארוך בתִּרְכּוּם — שהיה מספיק כדי לגרום לו לוותר על אסטרטגיות “מלחמות גורליות” מאז מלחמת לבנון 2006, שלפני כן לא היה ביכולתה להיכונו אם לא הייתה מנעה את יכולתו של חזבאללה להשתמש בארסנל שלו.

בהלימה לאסטרטגיה זו, נכנס חזבאללה למלחמת סיוע אך במסגרת כללי עימות שהיוו סטייה חמורה לכללי ההרתעה הקודמים. במשך כ־11 חודשים נצפה דפוס חדש מצד היריב של תקיפות מנע פתאומיות, בסלימה איטית ומוגבלת. היריב החל לשבור את משוואות ההרתעה, ובד בבד שלח הרגעה — להשאיר את העימות מתחת לסף — כדי להמשיך לתקוף פתאומיות כאשר יניח כי חזבאללה לא יפקח. עד שהחשה החזבאללה לנשום — הותקף מפקד רכז המבצעים של חזבאללה וממייסד “כוח אל־רדזואן”, איברהים עקיל, עם קבוצה של ראשי כוח — והמלחמה התחילה ב־23 בספטמבר, כאשר ישראל קראה לתושבי הדרום לפנות כפרים ואז ערכה גל של 1,400 הפצצות אוויריות שפגעו בכוחות ההתנגדות. לאחר מכן ישראל חיסלה את המזכ״ל של חזבאללה, חסן נסראללה.