18:51 זמן קודס הכבושה
העימות בין ישראל לאנצאר אללה בתימן מתגלה כאחת מהחזיתות הבולטות ביותר הממחישות את גבולות הכוח הצבאי באזור. בעוד תל אביב מהמרת על תקיפות אוויריות ולחץ צבאי כדי לכופף את יריבתה, הניסיון התימני מראה שהמאבק עמוק הרבה יותר מקרב בשדה, אלא מבחן לרצון פוליטי החוצה גבולות ומצייר מחדש את מאזן ההתנגדות באזור.
המאמר שפורסם בכתב העת Responsible Statecraft סוקר את סוגיית העימות בין ישראל לאנצאר אללה בתימן, ומסביר כיצד נכשלה תל אביב – על אף התקיפות האוויריות האינטנסיביות והסיוע האמריקאי – בהחלשת התנועה המזוינת, שהפכה נועזת וחסונה יותר. הניתוח מתמקד בליקויים האסטרטגיים בגישה הישראלית, ובגורמים שהפכו את אנצאר אללה ממטרה צבאית לשחקן אזורי מרכזי במחנה ההתנגדות.
המאמר דן בכישלון ישראל להשיג את יעדיה, כאשר התקפותיה – כגון הפצצת תחנת האנרגיה חזאז בצנעא – הפכו למהלומות סמליות נגד תשתיות אזרחיות, ללא השפעה צבאית מכרעת. על אף האבידות, מציין המאמר כי אנשי אנצאר אללה ממשיכים בתקיפותיהם נגד אוניות ישראליות בים האדום ובתקיפת שדות תעופה ונמלים בתוך ישראל, מה שהוביל לשיתוק של כ־90% מנמל אילת והסב לכלכלה הישראלית נזקים כבדים.
בהקשר זה, טוען הכותב שהאסטרטגיה הישראלית המבוססת על פגיעה באזרחים מצביעה על שגיאה יסודית, במיוחד מאחר שאנצאר אללה מסתמכים על מערכות אנרגיה מבוזרות ההופכות את התקיפות בתחנות מרכזיות לחסרות ערך.
המאמר מסכם שישראל משחזרת את טעויותיה ההיסטוריות מול תנועות ההתנגדות: הפצצות אינן מחלישות יריבים לא סימטריים, אלא הופכות אותם לגמישים ונועזים יותר, וגורמות לבידוד גובר של תל אביב ולשחיקת משאביה.
הטקסט המתורגם למאמר
מדוע ישראל לא תנצח את החות'ים?
למרות התקיפות האוויריות המתמשכות בתימן, התנועה המזוינת הפכה נועזת יותר, וחושפת את נקודות התורפה של ירושלים.
התקיפה הישראלית האחרונה על תחנת האנרגיה חזאז סמוך לצנעא, בירת תימן, ממחישה את הכישלון האסטרטגי: תקיפה סמלית על תשתיות אזרחיות המכבידה על האוכלוסייה האזרחית בתימן אך אינה פוגעת ביכולות הצבאיות של החות'ים.
מעגל האלימות נותר ברור. מאז אוקטובר 2023, כוחות החות'ים מבצעים כמעט מדי יום תקיפות על כלי שיט הקשורים לישראל בים האדום, לצד יעדים בתוך ישראל עצמה, כמו שדות תעופה ונמלים ימיים. מאז מרץ 2025 בלבד, הם שיגרו יותר מ־70 טילים ו־22 כטב"מים לעבר ישראל.
תקיפות אלו, שהחות'ים מתארים כתגובה למערכה הצבאית של ישראל בעזה, היו כואבות: מאז נובמבר 2023, תקפו החות'ים מעל 100 אוניות מסחר בים האדום, מה שהוביל לעלייה חדה בפרמיות הביטוח והכריח את הספנות הבינלאומית להשתמש במסלולים חלופיים יקרים. צעדים אלה אילצו את נמל אילת להפחית את פעילותו ב־90%, והביאו אותו אל סף פשיטת רגל. ישראל הגיבה במתקפות נקם בלתי פוסקות נגד מטרות בתימן.
בעוד ארצות הברית הצטרפה בתחילה לתקיפות, היא הבינה במהרה את המבוי הסתום האסטרטגי – החות'ים התאימו את טקטיקותיהם מהר יותר מיכולת הכוחות המערביים להגיב ביעילות, מה שהוביל למלחמת התשה יקרה. קמפיין ההפצצות האמריקאי, שעלותו מיליארד דולר, הוכח כבלתי יעיל, והביא את ממשל טראמפ לחפש הסכם הפסקת אש בתיווך עומאני במאי. הסכם זה הגן בעיקר על נכסים אמריקאיים, אך הותיר את ישראל חשופה להתקפות חוזרות.
דיווחים עדכניים מדגישים את עמידות כוחות החות'ים. מאז הפסקת התקיפות האמריקאיות, הם שיקמו מערכות מכ"ם, רשתות תקשורת ויכולות מודיעין. הם אף ביצעו תמרונים ימיים בנמל אל־חודיידה, פרסו נשק מתקדם לאורך חופי הים האדום, והעבירו תחמושת לאזורים ההרריים במערב.
הקמפיין הישראלי הסלים כעת אל מעבר לפגיעה במטרות צבאיות, וכלל גם מתקפות על תשתיות אזרחיות חיוניות. תחנת החשמל חזאז היא אחת התחנות המרכזיות בהספקת החשמל לצנעא. עם זאת, תל אביב ניסתה להצדיק את התקיפה בטענה שהחות'ים עושים בה שימוש, בדומה לנימוק שהציגה בהפצצת נמל אל־חודיידה ביוני – עורק חיים חיוני ליבוא דלק, תרופות ומזון לתימן.
האסטרטגיה הישראלית של תקיפת מתקנים אזרחיים משקפת שגיאה מהותית. אף שתקיפות אלו משבשות ללא ספק את החיים, סביר להניח שהן לא ישפיעו באופן משמעותי על נחישות החות'ים להמשיך בפעולות הצבאיות בתמיכה בפלסטינים. בכל הנוגע לתשתיות האנרגיה, השטחים שבשליטת החות'ים עברו מאז המלחמה עם הקואליציה הסעודית (2015–2023) להסתמכות על מקורות אנרגיה מבוזרים – מערכות סולאריות קטנות, גנרטורים ביתיים ויחידות דיזל – שהפכו לעמוד השדרה של אספקת החשמל. כתוצאה מכך, התקיפות הישראליות על תחנות מרכזיות אינן נושאות השפעה אסטרטגית.
תגובת החות'ים המיידית – שיגור טיל בליסטי לעבר ישראל שטענה תל אביב כי יירטה – ממחישה את חוסר האונים של ישראל. יתרה מזאת, התקיפות על תשתיות אזרחיות מחזקות את נחישות אנצאר אללה ואת נרטיב ההתנגדות שלהם לישראל, ומבססות את הלגיטימיות האזורית שלהם, בעוד הבידוד הבינלאומי של ישראל גובר.
מנהיג החות'ים, עבד אל־מלכ אל־חות'י, מציג עצמו יותר ויותר כגורם מרכזי ב"ציר ההתנגדות" האזורי, ומחקה את הרטוריקה של מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, שחוסל בתקיפה ישראלית בביירות. בנאום שנשא לאחרונה, תיאר את העימות במונחים חדים החורגים מגבולות תימן, כשהוא מותח ביקורת על ממשלות ערב על "חולשתן המבישה" מול הלחץ האמריקאי־ישראלי, ומשווה את מחדלן לנחישות החות'ים.
מסריו של אל־חות'י מכוונים ואפקטיביים. בגנותו את קבלת לבנון את הדרישות האמריקאיות לפירוק חיזבאללה מנשקו, שכינה "בגידה בריבונות", בלעגו לעסקאות הגז של מצרים עם ישראל כ"פרדוקס מצער" לעומת החרם שהטיל קרן ההון הנורבגית על ישראל, ובהאשמותיו כלפי המנהיגים הערבים על שתיקתם מול הרטוריקה של ממשלת נתניהו בדבר "ישראל הגדולה", הוא מציב את החות'ים ככוח היחיד המוכן להתמודד עם ישראל צבאית ורעיונית.
בינתיים, ההתעקשות הישראלית על פתרונות צבאיים מתעלמת מהמציאות הפוליטית: קמפיין החות'ים יימשך כל עוד ישראל ממשיכה בתקיפותיה בעזה. הפסקת אש קבועה בעזה היא הפתרון היחיד שיכול לשלול את העילה המרכזית של החות'ים למתקפותיהם. הדבר מדגיש את הבעיה היסודית – פעולה צבאית אינה יכולה לפתור עימות שבמהותו פוליטי. באותו אופן, המצור המתמשך על תימן מביא לתוצאה הפוכה – פוגע באזרחים אך אינו מחליש את כוח הגיוס של החות'ים או את הרגשות האנטי־מערביים.
ההיסטוריה מספקת לקחים ברורים: מחיזבאללה ועד חמאס והחות'ים – יריבים לא סימטריים אינם נכנעים להפצצות, אלא מתפתחים. המדיניות הנוכחית של ישראל מבטיחה בידוד עמוק יותר, שחיקת משאבים ועימות מתמשך. העוצמה האמיתית אינה מצויה באיומים ריקים, אלא בשבירת מעגל האלימות. השאלה היא: האם מנהיגי ישראל ילמדו את הלקח לפני שמצבה האסטרטגי יתדרדר עוד יותר בטווח הארוך?
מקור: מכון Responsible Statecraft
סופר: Eldar Mamedov
