הממשלה הלבנונית נחטפה... וכדור האש ביד הצבא

 הממשלה הלבנונית זרקה את כדור האש למגרש של הצבא הלבנוני, לאחר שנכשלו הערכותיה המקומיות והבינלאומיות בנוגע לאופן התגובה של חזבאללה להחלטת הממשלה הקובעת בלעדיות נשק בידי המדינה. ערב הסעודית, מצידה, לא הבינה את הלך הרוח של חזבאללה, ואינה תופסת את אופן פעולתו וחשיבתו, והימרה שלא ירד לרחוב בטענה של שמירה על שלום אזרחי. אך עם העלאת רף השיח בנאומו האחרון של סגן המזכ"ל שיח' נעים קאסם, התמונה התבהרה: הנשק הזה יישאר שמור ומוגן, וההחלטה כאילו לא הייתה, גם אם יוביל הדבר לעימות — והוא מוכן למלחמה כארבלאית.

על מציאות קשה זו מצביע דבריו של שר החוץ יוסף רג'י, שאמר כי "הצבא הלבנוני עשוי לבקש ארכה של שבועיים נוספים להגיש את תוכנית פירוק הנשק". הדבר מעיד כי הצדדים הלבנוניים והסעודיים גילו כי שגו בהערכת עמדתו של חזבאללה, ובחרו לבחון מחדש כל תוכנית שנערכה מראש כדי להימנע מעימות בלתי מחושב. למעשה, ערב הסעודית כלל לא מוטרדת מעימות כזה ואף לא מאפשרות של גרירת לבנון למלחמת אזרחים, כפי שהביע שליחה יזיד בן פרחאן כאשר נשאל האם לבנון עלולה להיגרר למלחמת אזרחים ואמר: "שיהיה".

נסיגה טקטית של הממשלה

מכאן, החלה הממשלה הלבנונית להעביר את הנטל ואת המשימה הבלתי אפשרית לכתפי הצבא הלבנוני, ולסגת בצורה טקטית כדי לא לעמוד ישירות בחזית. המשחק הזה שמנהלת ההנהגה הפוליטית חושף את חוסר האחריות, הלאומיות והתבונה שלה, שכן היא מציבה את הצבא, שמורכב מחיילים מכל שכבות החברה הלבנונית, בעימות ישיר מול חזבאללה, שמרכיב חלק מרכזי מהמארג הלבנוני ונהנה מתמיכה רחבה החוצה עדות ומפלגות — מה שמסכן את השלום הפנימי.

ערב הסעודית מצידה שואפת להדק את שליטתה בלבנון, תוך שימוש בכסף לרכישת ערוצי טלוויזיה, אתרי אינטרנט, עיתונים ועיתונאים, וכן לגייס את כל התקשורת שלה להתקפות על ההתנגדות. כך למשל, במה שפורסם בעיתון "עוקאט' הסעודי" תחת הכותרת "ערב הסעודית ותהייתו של ד"ר ג'עג'ע", שם נעשה ניסיון להציג את הממלכה כתומכת היסטורית בלבנון בכל שלביו, ולהדגיש כי מדיניותה מושתתת על שלום, יציבות ופיתוח — בניגוד למציאות אותה מכירים רוב הלבנונים.

כך ראה גם יו"ר מפלגת "הכוחות הלבנוניים", סמיר ג'עג'ע, "תמונה אידיאלית של ערב הסעודית" בראיון שהעניק לערוץ "אל-ערביה", שכלל שבחים לתפקידה של הממלכה בלבנון — "מריחת דבש", כפי שאומרים הלבנונים — עד כדי הצגתה כשותפה מרכזית בבחירת נשיא הרפובליקה. קודם לכן, התראיין גם הנשיא מישל עון ושיבח את ערב הסעודית שש פעמים ברמה האזורית והערבית, תוך התעלמות מוחלטת מהתפקיד החשוד שממלאת ריאד בלבנון. ג'עג'ע, הפטריארך בשארה א-ראעי, נואף סלאם וג'וזף עון, כולם ניסו בראיונותיהם לתקשורת הסעודית לזכות את ערב הסעודית מכל התערבות שלילית בענייני לבנון, וטענו כי מדובר ב"מדינה שאינה פוגעת ואינה מתערבת לרעה, אלא משקיעה את משאביה להשגת הרמוניה ויציבות".

מה תרמה ערב הסעודית ללבנון?

אך השאלה האמיתית היא: מתי הייתה לערב הסעודית כוונה טהורה כלפי לבנון? האם באמת סייעה לו בהתמודדות עם הסכנות? האם נלחמה לצידו נגד ישראל? האם השתמשה במשקלה הפוליטי והצבאי כדי למנוע ממנו מלחמות? או להפך — היא מימנה קבוצות קיצוניות שביצעו פיגועים, והפעילה את תקשורתה השכירה כדי להשחיר את פני חזבאללה ולהאשימו בסחר בסמים, בשעה ששערוריות "ממלכת הקפטגון" הגיעו עד לבני המלוכה בשדות התעופה?

האם ערב הסעודית הייתה אי-פעם מחויבת לאחדות לבנון? האם כשהיא חטפה את ראש הממשלה לשעבר סעד אל-חרירי ואילצה אותו להתפטר? או כשהיא ניסתה להדיח את תנועת "העתיד" מהחיים הפוליטיים? האם כשהפעילה לחצים על ישראל בשנת 2006 להמשיך במלחמה נגד לבנון כדי לחסל את חזבאללה תמורת מיליארדי דולרים? זה מה שחשף המנהיג השהיד חסן נסראללה בשנת 2017 לאחר חטיפת חרירי, כשהדגיש שערב הסעודית ביקשה מישראל להמשיך במלחמה עד לחיסול חזבאללה, וכי היא תממן את העלויות על חשבונה.

האם ערב הסעודית יכולה להיות מחויבת ללבנון בשעה שביצעה פשעי מלחמה בתימן בדומה למה שעושה הכיבוש בעזה, ופתחה במלחמה על אותה מדינה ערבית ענייה שנמשכת כבר שמונה שנים? או כאשר לבנון הופצצה ב-2006 וסעודיה הוציאה פתווה של השיח' עבדאללה אל-ג'ברין שאסר אפילו להתפלל למען חזבאללה כי הם מהמז'אב השיעי, ומנע כל סיוע או תמיכה בו?

ערב הסעודית לא הסתפקה בכך, אלא הסיתה מדינות ערביות אחרות נגד לבנון, התערבה במינוי ראש ממשלתו, ניסתה להפיל הנהגות פוליטיות ולקדם אחרות. היא אף הטילה מצור על לבנון, משכה את הפיקדונות שלה מהבנקים הלבנוניים, ובידדה את המדינה כעונש על כך שאינה נכנעת למדיניותה ולתכתיביה. כל הפעולות הללו חשפו את פרצופה האמיתי של ערב הסעודית בלבנון ובאזור.

היום, בזמן שתושבי עזה גוועים ברעב תחת המצור, ערב הסעודית אינה עושה דבר כדי להכניס סיוע או למנוע טבח — אף על פי שהיא מסוגלת לכך — אלא מסיתה את ארה"ב וישראל לחסל את חמאס, בעוד תקשורתה מנסה להאשים את ההתנגדות הפלסטינית באחריות להשמדה שישראל מבצעת נגד הפלסטינים.

על הממשלה הלבנונית החטופה, אשר נגזל ממנה שיקול הדעת ואולצה להסכים למסמך האמריקני שמסר טום בראק, לעצור את התערבות הזרים בענייניה — בראש ובראשונה האמריקנים והסעודים. אך האם יש לה אומץ לכך?

הניסיון מלמד — מהתוקפנות של יולי 2006 ומה שעשתה ריאד, לחטיפת סעד אל-חרירי, דרך מימון הפילוג ועד הטבח בתימן — שברור שערב הסעודית אינה מעוניינת ביציבות לבנון ואינה דואגת לעמה, אלא רואה בו קלף משחק להשגת השפעה והתרחבות באזור.