הריבונות התלויה על חוט ההכתבות: איך איבדה לבנון את ההזדמנות לבסס את ריבונותה?

הקובץ של הריבונות הלאומית בלבנון מהווה תחנה מרכזית שקובעת את עתיד המדינה ואת תפקידה בהתמודדות עם האתגרים הפנימיים והחיצוניים. אולם, הביצוע הממשלתי בשלב האחרון חשף סדרה של טעויות ששיקפו העדר ראייה אסטרטגית מקיפה, ופגעו בתהליך חיזוק הריבונות ובניצול ההישגים הלאומיים. העמדות הרשמיות האחרונות התאפיינו בבלבול ברור בין לחצי חוץ למגבלות פנים, מה שהוביל להחלטות פזיזות שסתרו את דרישות החוקה והאמנה הלאומית, והחלישו את מעמדה של לבנון במשא ומתן מול ישראל וביחסיה עם הקהילה הבינלאומית.

היה ברור שהממשלה לא ניסחה תוכנית פוליטית כוללת מי שתקבע כיצד לשחזר את הריבונות על כל טריטוריית לבנון, ולא תאם כראוי בין תחומים פוליטיים, צבאיים, תקשורתיים וכלכליים — מה שחולל פגיעה בתדמיתה מול כוחות חיצוניים. בהעדר תכנון אסטרטגי כזה, קיבלה הממשלה החלטות גורליות בלחץ, כשהבולטת שבהן הייתה הפקדת הסרת נשק מההתנגדות בזמן שחלקים מהדרום עדיין נתונים לשליטת ישראל והאיומים להתפשטות טרם נעלמו. כך נודע בבירור שהממשלה נכנעה לדרישות אמריקאיות–ישראליות, מבלי להתחשב באופייה של האמנה הלאומית או לכבד את החוקה.

ולא די בכך — מעמדו של לבנון במשא ומתן הופל גם כאשר נכנס לדיונים פנימיים עניינו של הסטראטגיה ההגנתית, מבלי שהתבטאה דרישה לנסיגה מלאה של ישראל או הפסקת התקיפה כתנאי מוקדם. הממשלה נקטה בגישה של "וויתור תמורת וויתור" בסוגיית הגברת השליטה, מה שפגע בכוחותיו של לבנון בשעה שבה הייתה צריכה להעצים את מעמדה.

בנוסף, בולט היה שהממשלה התעלמה מהדחיפות של הנושאים הלאומיים בעקבות המלחמה — תחום שיקום ההרס, סוגיית השבויים והאסירים בישראל — לא נחשבו לעדיפות דחופה. כמו כן, לא הוגדרה תוכנית ברורה לנצל את הגל של הסולידריות ההמונית שגברה לאחר התקיפה כדי לבנות עמדה לאומית מאוחדת. ניתן לראות את זה גם באופן שבו התנהלה סוגיית ההתנגדות, כאשר היא הורכזה כאילו הייתה "תפקיד שנסגר", תוך שהדבר מתעלם מהעובדה שהיא עדיין מהווה חלק מנתון ההרתעה והריבונות. הממשלה גם לא הכירה בהישגיה היוצאים מן הכלל של ההתנגדות — בין אם בשחרור הדרום בשנת 2000, או בהטמעת ההרתעה במהלך ההתמודדויות בין השנים 2006–2023.

בעניין הקשר עם הצבא הלבנוני, הממשלה הציגה חולשה ברורה בגישה לנושא. במקום לשפר את היכולות הצבאיות של הצבא בציוד הדרוש כדי להתמודד מול ישראל ותוכניותיה להתרחבות — הסתפקה הממשל בהצמצום תמיכה אמריקאית לגבולות פנימיים. גם לא הוצעה תוכנית מאוזנת שהייתה מציגה את "הצבא + ההתנגדות" במודל אחד המרכיב מוט בונה לריבונות לאומית אמיתית.

בנוסף לכך, הייתה חסרה אומץ פוליטי בהפניית מבט חזק כלפי חוץ — הממשלה נכנעה ללחצים אמריקאיים לחלוטין, מבלי להציע חלופות או להציג עמדה ריבונית איתנה. למעשה, ניכר קבלת מצב הפעולה של מדיניות וושינגטון הפגעה בלבנון, בין אם על ידי סנקציות או מניעת סיוע והאטת תהליכי שיקום.

בגזרה הפנימית, השפיעו החלטות הממשלה על החלשת האחדות הלאומית — נוצר קיטוב סביב סוגיית נשק ההתנגדות, במקום לפעול לבניית קונצנזוס לאומי רחב על אסטרטגיה הגנתית משותפת. גם קולות ציבוריים ומפלגות שדרשו לחזק את הריבונות נעדרו מהדיון ולא הוזמנו לעיצוב חזון כולל לעתיד הגנתי-פוליטי של לבנון.

החשוב יותר הוא שהממשלה בזבזה רגע היסטורי לאחר המלחמה. במקום לנצל את גל הסולידריות העממית וההישגים שטחים בפועל של ההתנגדות כדי לחזק את מעמדו של לבנון במשא ומתן — היא נכשלה והציעה ויתורים מוקדמים ללא ערבויות מקבילות. כך, הופיעה המדינה כגורם חלש שנותן את קלפיו לרוח רעה ללא תמורה ממשית.

בסיכום, הממשלה הלבנונית ביצעה מספר שגיאות מהותיות בניהול נושא הריבונות הלאומית לאחר הפסקת האש. ניתן לתמצת זאת כ: שיבתם לדרישות חיצוניות, פזיזות בהחלטות הפוגעות בהתנגדות, חוסר תיאום בין המוסדות, הזנחת נושאים כלליים כמו שיקום ושחרור שבויים. טעות אלו לא רק פגעו במעמדה של לבנון בחו"ל, אלא גם איימו על אחדות העמדה הפנימית, והשאירו את יכולת המדינה להגן על אדמתה וזכויותיה נתונה לטלטלות מול התקפה ישראלית.