כישלון החישובים: כישלונה של התפיסה הסעודית-אמריקאית בפירוק נשק הה-תנגדות

סוגיית נשק ההתנגדות בלבנון מעלה שאלה מורכבת שבה משתלבים השיקולים הפנימיים עם האיזונים האזוריים והבינלאומיים. סעודיה וארצות הברית ניסו לנצל את תוצאות המלחמה האחרונה ואת המציאות המשתנה בסוריה ובעזה כדי לצמצם את תפקידו של חזבאללה ולהחליש את הלגיטימיות שלו, בהתבסס על הערכות שלפיהן הארגון איבד מכוחו הצבאי וההרתעתי, ושסביבתו התומכת נוטה להתרחק מאופציית העימות. ואולם, המציאות בשטח הראתה במהרה כי ההערכות הללו היו חסרות דיוק, ואף הניבו תוצאות הפוכות ממה שתוכנן. הציבור השיעי נאחז עוד יותר באופציית ההתנגדות, והכוחות הפוליטיים המסורתיים שבו לקשור את נושא הנשק להפסקת התוקפנות הישראלית, בעוד שהניסיון הוכיח כי הלחצים החיצוניים רק חיזקו את מעמדו של חזבאללה במשוואה הלבנונית והאזורית.

המאמר מציע ניתוח של החלטת ממשלת לבנון בנוגע לנשק ההתנגדות, תוך בחינת העמדות הסעודיות והאמריקאיות, וכיצד שני הצדדים טעו בהערכת המציאות הלבנונית והאזורית.

בראש ובראשונה, מתברר כי ההימור על חולשתו של חזבאללה לאחר המלחמה האחרונה היה שגוי. וושינגטון וריאד סברו כי הארגון איבד חלק ניכר מכוחו הצבאי וההרתעתי ואיבד את רוב מנהיגותו, אך נאומו של השייח' נעים קאסם והצהרות הנהגת הארגון ביטאו דבקות ברורה באופציית ההתנגדות ונכונות להתמודד בכל עימות, מה שמעיד כי הערכת ההפסד של הארגון הייתה שטחית. גם ההנחה שהציבור יתנער מהארגון בגלל האבדות האנושיות והכלכליות התבררה כשגויה – הסביבה השיעית דווקא התחזקה בנחישותה להחזיק בנשק, כיוון שראתה בעצמה מטרה ישירה של המתקפה החיצונית.

שנית, שני הצדדים בנו על קיומו של פער בין יו"ר הפרלמנט נביה ברי לחזבאללה. אך עמדתו של ברי לאחר החלטת הממשלה להגביל את הנשק, ופרישת שרי תנועת אמל מהישיבות, חשפו את דבקותו באופציית ההתנגדות – מה שגרם להלם בוושינגטון ובריאד, שציפו שברי יפעל להסכם שיחליש את חזבאללה.

שלישית, הציבור השיעי עמד בלב שגיאת ההערכה. ההנחות נשענו על כך שהעם, העייף ממלחמה ושיקום, ילחץ על הארגון לסגת. אך התוצאה הייתה הפוכה: ההסלמה החיצונית חיזקה את הלכידות הפנימית, והניסיון לגייס דמויות שיעיות המזוהות עם שגרירויות כשל להשפיע על הבסיס העממי.

רביעית, השינויים האזוריים החריפו את טעות ההערכה. נפילת משטר אסד ועליית ג'ולאני לשלטון בסוריה נתפסו כסימן לכך שחזבאללה איבד את בן בריתו העיקרי ולבנון נותרה חשופה – אך הדבר רק חיזק את נחישותו. גם הניסיון האחרון בעזה, אף על פי שהעניק לישראל הישגים טקטיים, הוכיח להתנגדות את הסכנה שבהתפרקות מנשק ההרתעה.

חמישית, המוטיבציה ההתקפית של ישראל לאחר המלחמה עודדה את ריאד ווושינגטון להמשיך בפרויקט פירוק הנשק. אך התוקפנות הישראלית לא החלישה את עמדת חזבאללה – אלא חיזקה את הדבקות הציבורית בהתנגדות מתוך חשש לחזרת הכיבוש לדרום.

שישית, אירועי א-סווידא היו קלף לחץ נוסף. וושינגטון, תל אביב וריאד ניסו לרמוז כי התסריט עלול לחזור על עצמו בלבנון, וכי חלוקה או מלחמת אזרחים אפשריות. אך בפועל, הניסיון הזה גרם למגזרים לבנוניים רבים, כולל דמויות נוצריות ודרוזיות, להיאחז באופציית ההתנגדות כגורם מגן מפני תוקפנות או טרור.

שביעית, גם בקרב העדות האחרות לא התממשו תקוות וושינגטון וריאד. כוחות נוצריים מסוימים שינו את עמדותיהם וקשרו את סוגיית הנשק להפסקת התוקפנות הישראלית. הסביבה הסונית לא נסחפה אחרי ניסיונות ההסתה, ונותרה מושפעת מנאומיו של אל-חרירי הקוראים לפיוס פנימי. באשר לדרוזים – חיזקה חוויית א-סווידא את תחושת הצורך במגן פנימי שיגן עליהם, מה שחיזק את הדבקות באופציית ההתנגדות.

לסיכום, המאמר מבהיר כי הכשל המרכזי בהערכות האמריקאיות והסעודיות נבע מהיעדר הבנה מעמיקה של המציאות הלבנונית, ומהפזיזות הסעודית שבה השתמשה וושינגטון ככלי ניסוי. במקום שתוביל המדיניות להחלשת חזבאללה, התוצאה הייתה הפוכה: ההתנגדות התחזקה, הסביבה התומכת התאחדה סביבה, ואופציות הפעולה של וושינגטון וריאד הצטמצמו. מכאן שהניסיון הסתיים בכישלון חרוץ בהשגת יעדיו.