שינויים במדיניות האמריקאית בלבנון: וושינגטון נוטשת את שליחיה לרוח

העמוד המרכזי בדבריו של בראק הוא שהשאלה של נשק ופתרונו היא עניין פנימי, ושממשל ארצות הברית לא יתערב בכך. דבריו מרמזים כי וושינגטון לא מתכוונת למקד את תשומת ליבה בזירה הלבנונית בשלב זה. האתגרים העולמיים — עם סין, רוסיה ואיראן — לא נמצאים ברגיעה אלא מתלקחים, ומעורבות ישירה של ארה״ב בלבנון תכרסם באופן מיידי במאמציה לפתור משברים נוספים. בראק הדגיש כי ההחלטה האם לפתור את המשבר הלבנוני לא תשפיע על המגמות האזוריות (הכוונה למסלול השלום עם ישראל), אלא תשאיר את לבנון מאחור — דבר המעיד שממשל ארה״ב אינו מעניק חשיבות ללבנון ולסוכניה בה, אלא רק עורכים הפחתת הסלמה שמטרתה לשמור על שקט צבאי–ביטחוני לישראל. אבל האם משמעות הדבר היא שישראל אינה מעוניינת במלחמה מול לבנון?

גם אתמול אמר השגריר האמריקאי: "להאמין בישראל זה כמו ללכת על המים" — לא בגלל חוסר הבנה של כוונותיה, אלא כי נתניהו הגיע לוושינגטון והיה זה מה שיעצב את קווי ההמשך.

ברור לגמרי לממשל האמריקאי שהמלחמות שישראל מנהלת במדינות הציר אינן מועילות באופן אסטרטגי — אף שהן יכולות לספק הישגים טקטיים, הן לא מממשות מטרות כמו סיפוח או כניעה מלאה. טראמפ, השואף לחזק את היותו מנהיג היסטורי של ארצות הברית דרך העמקת הנוכחות הצבאית במערב אסיה ובעולם, לא יסכים לפרויקטים המסכנים את שאיפותיו. אבל נתניהו מנסה לשכנעו, ובביקורו בוושינגטון הוא מקיים מערך פגישות מושקע עם לוביסטים בעלי השפעה וגורמים במעגל קרוב של טראמפ.

מכאן נגלות מטרות הביקור: חיזוק הקשר עם טראמפ והנחלת סדר היום שלו בממשל האמריקאי. עם זאת, כל סוגיות הזירה נקשרות במרכז לעימות המתמשך בעזה.

בשבועות האחרונים עלה הסיכוי להסכם הפסקת אש בעזה. אך עם העלייה בפוטנציאל להשתקה מדינית, התעצמה גם יד ההתנגדות בשטח — באמצעות תפעול של לחימה מבוזרת שפוגעת משמעותית בתנועת צה״ל, ומעמידה אותו בסיכון גבוה יותר לאבדות ואף לשבויים. כך ניצב נתניהו מול שחיקה מהירה של כוחותיו.

השחיקה הזו — יחד עם קריאות פנימיות נרגשות לעצור את מלחמת עזה, משבר הגיוס בחברה החרדית, ואיומי הפרישה של הימין — מציבים את נתניהו בפני דילמה: האם להסכים להסדר שיסיים את הלחימה (כולל דרישות חמאס), או להתעקש על המשך הלחימה, כלומר מלחמה חדשה.

התרחישים שישראל עשויה לנקוט בהם

המלחמה האחרונה עם איראן לא הניבה את התוצאות שציפה להן נתניהו ושבהן שכנע את הנשיא טראמפ, חרף ניסיונות הכיסוי התקשורתי של הכישלון בטענה שהתוכנית הגרעינית הסתיימה. אולם, העמימות בנושא הגרעין של איראן מעוררת חשד כבד מצד ישראל והממשל האמריקני. עם זאת, חזרה על המלחמה באיראן עלולה לגרור השלכות חמורות, שכן הרחוב האיראני הפך נחוש וקשוח יותר בהתקדמות בתוכנית הגרעין לטובת המדינה. הכוחות הצבאיים – הצבא ומשמרות המהפכה – משקמים את יכולותיהם לאחר ההתנסות הצבאית האחרונה, מה שמסבך את קבלת ההחלטה על יציאה למלחמה נוספת נגד איראן.

לגבי לבנון – תקיפה אווירית בלבד לא תשיג תוצאות מבצעיות ולא תפרוק את חיזבאללה מנשקו, וגם האפשרות של מבצע קרקעי פתוח איננה פחות מסוכנת. אך קיימת גם אפשרות של "ימי לחימה", שיכולה להרגיע את הפנים הישראלי ולשמש כפורקן לנתניהו כדי לשמר את השליטה בהסלמה ולהגביר את הלחץ הפוליטי הפנימי בלבנון.

לסיכום, במקום שמלחמותיו של נתניהו ישמשו כלי להשגת הישגים אסטרטגיים, הן הפכו לגורם מסבך שהשפיע על תהליך קבלת ההחלטות האמריקאי. הדבר ניכר מהצהרתו של השליח האמריקאי טום בראק אתמול, שהרמזים בדבריו מעידים על נסיגה בעמדת ארה"ב כלפי לבנון, ומה שעומד מאחורי זה הוא:

תוצאות המלחמה באיראן
הקמפיין הצבאי נגד איראן נועד להפיל את ראש ציר ההתנגדות – איראן – ובכך להחליש את כלל הכוחות והמרכיבים של הציר עד שייכנעו למדיניות האמריקנית והישראלית או יובסו. אך כישלון היעדים הצבאיים וההשלכות הקשות בפנים הישראלי שינו את המשוואה, והכניסו את מקבלי ההחלטות בוושינגטון למבוכה, שדחפה אותם לחפש פתרון שיוביל להפסקת אש. לפי התקשורת המערבית, הממשל האמריקאי הגיע למסקנה שהתוצאות השפיעו על עמדות כוחות הציר באופן שהגביר את הנכונות שלהם לעימות – דבר שגרם לחיזבאללה להתבצר בעמדתו ביחס לנשקו.

העימות בתימן
אנצאראללה הפגינו יכולות צבאיות מתקדמות, שדחפו את האמריקאים להסכם הפסקת אש והותירו את ישראל לבדה בעימות. במהלך העימות, תקיפותיהם של החות'ים באמצעות טילים מדויקים לעבר ישראל הדגימו שעמדתם לא תשתנה, ואף שהם מסוגלים להגביר את ההסלמה גם בכמות וגם באיכות התקיפות.

המלחמה ברצועת עזה
הפעילות של הפלגים הפלסטיניים ברצועה גוברת בכמות ובאיכות, דבר שמעיד על אחיזה גוברת בקרב באמצעות אימוץ שיטות לוחמת גרילה, לאחר שכוחות צה"ל התמקמו בתוך הרצועה ובצפונה במיוחד. מיקום זה הופך אותם לחשופים יותר ולנפגעים, ובמקביל, גוברים הקולות בישראל הקוראים להפסקת המלחמה – דבר שמעמיד את נתניהו בפני מבוכה נוכח השליטה האמריקנית על קבלת ההחלטות בישראל אם לא יישר קו עם מדיניות הממשל והערכתו את המצב.

מצב צה"ל
תלונות חיילי צה"ל ובני משפחותיהם גוברות נוכח המשך הלחימה ברצועה – מספר ההרוגים והפצועים עולה, ובעקבות כך גם הבעיות הנפשיות בקרב החיילים, שגרמו לחלקם להתאבד. לנוכח התהפוכות הללו, ועל סמך הדיווחים בתקשורת על התנגדות החיילים ובני משפחותיהם, עולה כי פתיחת חזית נוספת בלבנון תחריף את הבעיה ותעמיד את צה"ל בפני סיכונים חמורים.

עמידתו היציבה של חיזבאללה

ההתנגדות בלבנון התמודדה עם קמפיינים תקשורתיים מאסיביים ומפחידים, שכוונתם הייתה לקבע את הרעיון שפירוק נשק ההתנגדות הוא החלטה בלתי נמנעת – החלטה המהווה איום קיומי להתנגדות ולסביבות החברתיות התומכות בה. אך המפלגה, על אף ההסלמה התקשורתית והמתקפות הישראליות האינטנסיביות, לא שינתה את עמדתה. במשך כל התקופה מאז סיום המלחמה באיראן ועד היום, שמרה חיזבאללה על עמדתו בנוגע לנשק והפגין נכונות לעימות כדי למנוע את הפירוק. עמידה יציבה זו הכשילה את כל הניסיונות התעמולתיים והאגרסיביים לכפות את הפירוק.

כישלון בקיבוע הלגיטימיות האמריקנית

המאמצים האמריקניים המוגברים כלפי לבנון, באמצעות שליחה טום בראק, נועדו לבסס את המדיניות האמריקנית מול הגורמים הרשמיים בלבנון. אך העמדה הלבנונית – תוך הבנת המצב הפנימי והסיכון שבהסכמה למדיניות אמריקנית שמבקשת לפרק את ההתנגדות מנשקה – הגיבה בצורה גמישה, ודרשה מישראל לסגת מלבנון, להפסיק את ההתקפות ולשחרר אסירים כתנאי יסוד לפתיחת דיון בעניין פירוק הנשק. עמדה רשמית זו סיכלה את ניסיונות קיבוע הלגיטימציה האמריקנית, שהובלו על ידי בראק בעזרת סוכניו בתוך לבנון.

עמדת ההתנגדות ההגנתית

ההתנגדות שמרה על מחויבותה לפתרונות דיפלומטיים שמקדמת המדינה הלבנונית, והמשיכה להציג את עצמה ככוח הגנתי לגיטימי מול ישראל. הכוחות המקומיים בלבנון הפועלים מטעם גורמים חיצוניים טוענים כי החלטות מלחמה ושלום נמצאות בידי חיזבאללה, אך האחרון שיתף פעולה עם המדינה בנושא זה ולא הגיב להתקפות הישראליות שנועדו לפגוע בו ישירות או נקט צעדים לגרש את ישראל מהשטחים הלבנוניים. עמדה זו שללה מישראל ומהממשל האמריקני את הטיעון שחיזבאללה שולט בלבנון ובקבלת ההחלטות שלה, והציגה את ישראל כתוקפן שאינו מכבד הסכמים.

סיכום

מתוך המסרים שהביא עמו בראק ללבנון, עולים שלושה תרחישים אפשריים:

1)הונאה: ייתכן שהמסרים המרגיעים נועדו להכין את הקרקע למתקפה ישראלית מפתיעה. אך תרחיש זה ירד מהפרק, מאחר וההתנגדות והסביבה התומכת בה הפגינו ערנות וחשדנות לאור ניסיון העבר – המלחמה שישראל פתחה בה באמצעות סדרת פעולות ביטחוניות. אפילו בראק עצמו לא העניק, בהצהרותיו, לגיטימציה לישראל לפתוח במלחמה, ולא טען שהפתרונות הדיפלומטיים מוצו, אלא הביע שביעות רצון מהתגובה הלבנונית לפנייתו.

2)הסלמה פנימית: הכוונה ליצירת מתיחות והחרפה בתוך לבנון. אך בראק הבהיר כי סוגיית הנשק ואופן הטיפול בו היא עניין פנימי לבנוני, שאינו נוגע לממשל האמריקני. אמירה זו הציבה את שליחיה של ארה"ב בלבנון במצב שבו הם נאלצים להתמודד לבד עם סוגיית הנשק – אתגר כבד שהם אינם מסוגלים לקדם לבדם בלי תמיכה מערבית וישראלית.

3)החלטה על מלחמה: חיזבאללה, באמצעות שמירה על עמדה הגנתית ונכונות לעמוד מאחורי המדינה בניהול הטיפול הדיפלומטי בתקיפות הישראליות, שלל מהממשל האמריקני ומישראל את הלגיטימציה לפתוח במלחמה על לבנון. לכן, גם אם תינתן לישראל אור ירוק אמריקני למלחמה תוקפנית, תהיה זו מלחמה חסרת לגיטימציה, נטולת חזון פוליטי או יכולת המשכיות, במיוחד כשהיא סותרת את מטרותיהם.

בהתאם לכך, דבריו של השליח האמריקני ללבנון משקפים ירידה – גם אם זמנית – ביעילותה של המעורבות האמריקנית בלבנון, לפחות עד תום ביקורו של נתניהו בוושינגטון.