מהמחמאות להכתבות: השינוי בנאום האמריקאי כלפי לבנון

הנאום האמריקני המופנה ללבנון במהלך חודשי יולי ואוגוסט 2025 חווה שינויים בולטים בתוכן ובסגנון, אשר שיקפו שינוי בעמדת וושינגטון בגישתה לתיק הלבנוני. בעוד שנאום יולי נשמע יותר כמו מחמאה דיפלומטית ושפה רכה, בא נאום אוגוסט בתקיפות ובהירות רבה יותר, כשקשר את עתידה הפוליטי והכלכלי של לבנון בתנאים מוגדרים, ובראשם פירוק נשק חיזבאללה ושילובה של ישראל בכל תהליך הסדרה או שיקום. המעבר הזה מהצהרות עמומות לנאום ישיר מבטא שלב חדש בגישה האמריקנית, אשר הופך כל אופק כלכלי או פוליטי לתלוי בעיצוב מחדש של האיזונים הפנימיים והחיצוניים לפי תפיסה אמריקנית–ישראלית משותפת.

השינוי בטון הנאום

נאום יולי 2025 התאפיין במחמאות ובביטויים מלאי שבח ללבנון, תוך התמקדות בהטלת האחריות למשברים על הפנים הלבנוניים, תוך חזרה על קלישאות כמו "לבנון היא פנינת הים התיכון" ו"שווייץ של המזרח". אך בעומקו נשא איום מרומז: וושינגטון לא תתערב להצלת לבנון אם זו לא תנקוט צעדים פנימיים נגד חיזבאללה.

לעומת זאת, נאום אוגוסט 2025 היווה נקודת מפנה, כאשר המחמאות פחתו ופינו מקומן לשפה ישירה ונחרצת, שקשרה בין שיקום ושגשוג לבין פירוק נשק ושילוב ישראל. וושינגטון חדלה מלפנות ללבנונים כאחראים הבלעדיים למשבריהם, והכניסה את ישראל לליבת כל משוואה עתידית.

-פירוק נשק חיזבאללה כתנאי מחייב: בראק הציג את פירוק נשק חיזבאללה כתנאי בל יעבור. למרות שניסה לעטוף את הדרישה בלשון חיובית, כמו "לטובת העדה השיעית ולא נגדה", המסר הסמוי היה ברור: או שתאמצו את המסלול הזה – או שתישאו באחריות למניעת כל סיכוי להתאוששות כלכלית ופוליטית. כך הפך נושא הנשק מכלי ריבונות פנימית לאמצעי סחיטה אזורי ובינלאומי.

-השיקום והכלכלה ככלי סחיטה: הדבר הבולט ביותר בנאום אוגוסט היה קישור תהליך השיקום והמימון הבינלאומי למסלול פוליטי–ביטחוני מסוים. בראק אמר במפורש שלא תינתן סיוע ולא יקומו פרויקטים של שיקום מחוץ לשער האמריקני–הישראלי. ניסוח זה מציב את לבנון מול ברירה כואבת: או קבלה של נורמליזציה ופירוק הנשק תמורת הבטחות כלכליות, או הישארות במעגל הקריסה והבידוד.

-ישראל מכוח משקיף לשותף מחייב: בנאום יולי הוצגה ישראל כ"רוצה בשלום" ותפקידה נותר שולי. אך באוגוסט שולבה ישירות בלב כל הסדרה, כך שלא ניתן עוד לדבר על עתידה של לבנון בלי שותפותה. הסכנה הגדולה כאן היא הפיכת שיתוף הפעולה הכלכלי לכניסה מעשית לנורמליזציה, והצמדת היציבות הפנימית בלבנון לעמדה של תל אביב.

-המניפולציה של מושג "פירוק הנשק": בראק העלה שאלה טכנית לכאורה: "מה משמעות פירוק הנשק וכיצד מיישמים אותו?" אך מאחורי השאלה מסתתר איום מרומז, שמשמעותו היא שהתיק לא ייסגר לחלוטין גם לאחר הסדרה כלשהי, אלא יישאר פתוח ככלי לחץ תמידי לשימוש בכל שלב פוליטי עתידי.

-שפת איום עטופה בהזדמנויות: על אף שבראק הדגיש כי הוא אינו מפעיל "איומים או לחצים", נאומו היה מלא במסרים של לחץ סמוי. למשל, כשאמר: "אם לא ייושם ההחלטה, תוחמץ הזדמנות חשובה עבור חיזבאללה", משמעות הדבר היא שלבנון כולה תיענש אם לא תיכנע. כך הפכו ה"הזדמנויות" המובטחות לאיומים סמויים, אשר מציבים את חיזבאללה, והקהילה השיעית מאחוריו, ואת לבנון כולה, מול משוואה ברורה: להיכנס למסלול האמריקני–הישראלי או להתמודד עם בידוד וקריסה מתמשכת.

שינויים מהותיים בין שני הנאומים

ביולי: וושינגטון הציגה את עצמה כמשקיף מהצד, והטילה את כל האחריות על הלבנונים, תוך התכחשות לכל התחייבות ביטחונית או כלכלית.

באוגוסט: וושינגטון מינתה את עצמה לשותפה בפתרון, אך לפי תנאים ברורים: שילוב ישראל, קישור השגשוג לפירוק נשק חיזבאללה, ואיום תמידי שאי ציות יוביל להענשת לבנון כולה.

קריאה מדוקדקת של דברי תום בראק בין יולי לאוגוסט 2025 מגלה מעבר אמריקני מהרמיזה להכתבה, ומהתנסחות מנומסת לניסוח כפוי. התיק הלבנוני כבר אינו עניין פנימי גרידא מבחינת וושינגטון, אלא הוא קשור ישירות לאינטרסים של ישראל ולמיקומה במשוואה. כך הפך ההבטחה לשגשוג לכלי לחץ, וה"זדמנויות" הפכו למסווה לאיומים, כאשר חיזבאללה, הקהילה השיעית שמאחוריו, ולבנון כולה ניצבים בפני שתי אפשרויות בלבד: שותפות בפרויקט האמריקני–הישראלי או המשך בידוד והתמוטטות.