עדיפות לבנון: השבת הריבונות הלאומית

העם הלבנוני סבל במשך עשורים מהמשברים, מהמלחמות, מההתערבויות החיצוניות ומהסכסוכים הפנימיים שנוצלו על־ידי כוחות זרים. הוא הפך את ארצנו לזירת עימות של סכסוכים אחרים, ולמגרש משחקים של כוחות אזוריים ובינלאומיים ששואפים להשפעה. וזה אינו מוגבל לתקופה אחת — ניתן בהחלט לומר שמצב זה קיים עוד לפני הקמת מדינת לבנון הגדולה ב‑1920. לכן, המדינה הלבנונית, שנחלשה בהדרגה על־ידי היוהרה וה-S... (קוראות חיצוניות), איבדה את ריבונותה — האבן הפינה שעליה צריך להיבנות כל פרויקט לאומי.

ברגע גורלי זה, כאשר לבנון ניצבת על סף קרע בין התמוטטות מלאה לבין האפשרות להתקומם, חיוני להדגיש עיקרון בסיסי: לא ניתן לפתור שום סוגיה פנימית אסטרטגית — כולל סוגיית נשק ההתנגדות — בדרך חוקית, מקיפה ובת־קיימא, מבלי לשחזר קודם כל את ריבונות לבנון.

עיקרון זה, ופרסומו כעת, איננו מהלך פוליטי. מדובר בענייני קיום. כי הריבונות היא יסוד המדינה. בלעדיה, כל דיון לאומי יהיה ריק מבחינה מהותית, מעוות כתוצאה מלחצים חיצוניים, ולא יוכל להפיק תוצאות המשקפות באמת את רצון העם הלבנוני את אינטרסיו.

פקיד אמריקני לעמיתו: אין באפשרותנו להתרחק מענייניה הפנימיים של לבנון.

דיוויד היל, לשעבר עוזר מזכיר המדינה האמריקני לעניינים פוליטיים, חשף בספרו "הדיפלומטיה האמריקנית כלפי לבנון" כיצד כמה כוחות לבנונים — במיוחד אלה המזוהים עם השפעה אמריקנית — פעלו לעודד מעורבות ואינטגרציה של וושינגטון בענייני פנים. בפתח ספרו (עמ' 8–9) כתב היל, שכיהן גם כשגריר בארצו בלבנון (2013–2015): "כל פלג לבנוני התרגל לנצל ולהיות מנוצל בידי כוחות זרים, ודאג להיות בקשר ישיר עם שגרירויות המעצמות. לאחר מלחמת האזרחים, הקשר עם משרד החוץ הלבנוני הפך לאחד הקשרים הרבים שיש לשגרירות שלנו עם מקבלי ההחלטות בלבנון. הקשר הזה היה רחוק מלהיות החשוב ביותר, וזה עצוב עבור הדיפלומטים הלבנונים המוכשרים, שהציגו מדינה חסרת אונים, ולא בהכרח מי שייצגו את הבכירים שבשליטה."

בראשית המצב הזה אתגר אותי. למרות הקלות שבה אמצעי הביטחון, שגרירנו נותר למעשה שבוי (שגריר ארצות הברית בלבנון, ריאן קרוקר, בין השנים 1990–1994), אך הורשה לי להיפגש עם הגורמים הלבנונים. נראה שהעניין של הלבנונים במה שמתרחש מחוץ לסעודות המוקפדות נמוך — ולכן לעיתים קרובות היו הפגישות נמשכות כלילות סביב ארוחות ערב או צהריים ארוכות וטעימות. מצאתי את שוחחיי הלבנונים סקרנים מאוד לגבי עמדת ארה"ב כלפי האירועים בלבנון. הם התמקדו בבחירות הפרלמנטריות הראשונות מאז 1972. הנוצרים תהו האם עדיף להחרים או להשתתף בהן כפעולת מחאה נגד השליטה הסורית במדינה ובתהליך הבחירות. במהלך הארוחות, שאלותיהם הפכו לבקשות לדעת האם ארה"ב רוצה שהם ישתתפו או ישביתו — כדי לדעת היכן הם עומדים מולנו בעת קבלת החלטה."

"אין תפקידי הקודמים בסעודיה, בחריין, בתוניסיה או בירדן הכינו אותי לפגישות אלה. אף אחד שם לא שאל אותי מה עליהם לעשות; נראה שרק רצו לספר לי מה ארה"ב צריכה לעשות בדרך כלל בכל הנוגע לישראלים ולפלסטינים. רצוני בלבנון לבקש דיפלומטיה־אמריקנית חוות דעת וייעוץ בענייני פנים הם שאפילו הפתיעו אותי," הוא כתב. על כן, סירבתי לענות. זה רק בלבל את הלבנונים, שרצו להבין את כוונות ארה"ב באופן ברור. תשובות עמומות ממועצה לא בשלה עלולות לסבך את העניינים, או אפילו לרמוז על קיום תכנית אמריקנית עוינת אם לא תהיה ברורה."

"אחרי פגישות רבות בסגנון זה, זה בוודאי הגיע לידיעתו של קרוקר. הוא הבהיר לי: בין שנרצה ובין שלא, אין לנו את האפשרות להתרחק מענייניה הפנימיים של לבנון."

התכלות הריבונות הופכת את לבנון לחלשה

ההיסטוריה הראתה שככל שריבונותה נמחקת, כך לבנון הופכת לזירה שבירה, שבה עימותים פנימיים מתגברים על רקע התערבות חיצונית. מהמלחמות האזרחיות (1958 ו‑1975), ועד 2004 ושנים שאחריה, שהכילו מעורבות מקיפה של כוחות אזוריים ובינלאומיים בזירה הפוליטית היומיומית, שילמנו מחיר כבד על עוולות וחוסר ריבונות — כולל פירוד פנימי, מתחים וסכסוכים — עד שהכוחות החיצוניים הפכו לשחקן מפתח בחיינו הפוליטיים: בבחירות לנשיאות, בהרכבי לקבינט, בבחירות לפרלמנט ועוד.

אך התקופה המסוכנת ביותר היא לאחר ‘מבצע עמוד הענן 2024’ — אז התחילו לפעול עלינו ישירות פקודות מאמריקה ומה-S... ערביה, עד שלא נשארה החלטה מרכזית שלא נתונה ללחצים חיצוניים – מהבחירות לנשיאות, למינוי ראש ממשלה ולהרכבה, ועד לתפקידים ביטחוניים ומנהליים.

בהקשר זה, העלאת סוגיית נשק ההתנגדות היא לחיזוק אובדן הריבונות הלאומית מול ה‑"אפוטרופסות" האמריקנית ושל אינטרס זר בלבד. וזה משרת אך ורק אינטרס חי"ר לבנון כפי שמוגדר בחוקה — ישראל.

הריבונות היא הדרך היחידה לטיפול בכל הסוגיות, כולל סוגיית נשק ההתנגדות

ברגע שהריבונות הלאומית תוחזר, הלבנונים יוכלו להיכנס לשיח לאומי חופשי מלחצים זרים. בדיון כזה יוצגו כל הדעות בקשר לנשק ההתנגדות באופן גלוי, במטרה למצוא נוסח מוסכם שיכבד את ההקרבות, יתחשב בדאגות כלל הקבוצות, וישלב את יכולות ההגנה במסגרת אסטרטגיה לאומית מאוחדת, שתשמור על לבנון מפני תוקפנות חיצונית מבלי להיות מושכת לעימותים זרים.

אזהרה ברורה למדינה הלבנונית

למדינת לבנון ולמי שמובילת אותה כיום — המסר ברור: אל תשקעו בדיונים חסרי פיתרון ללא ריבונות אמיתית העליונה על כל דבר, במיוחד מול מי שאינם רוצים לראות לבנון חזקה, חופשיה ועצמאית. בכל פעם שיוחלחדי סוגיית נשק חיזבאללה תחת לחץ חיצוני, הדבר מחלק את העם ומחליש את המדינה. ולכל פגישה שבה גורמים בינלאומיים מנצלים את הסוגיה — זה רק מעכב את הגעת ההסכמה הלאומית האמיתית.

אכן, המדינה צריכה להרים את הריבונות מעל הכול. עליה להחזיר לעצמה את תהליך קבלת ההחלטות מידיים חיצוניים. עליה לזכות שוב באמון אזרחיה על־ידי הפגנת עצמאות בקבלת ההחלטות — לטובת האינטרס הלאומי בלבד. רק אז תשיג לגיטימיות וכוח לקיים שיח לאומי אמיתי על כל סוגיה, כולל סוגיית נשק ההתנגדות.

ונזכיר על מקרים פשטניים שעברו לתולדות המדינה ומבטאים עיקרון ריבוני גדול: בתקופת הנשיא עמנואל לחוד, כאשר קטע את השיחה עם מזכירת המדינה האמריקנית מדלין אולברייט בעת שחרור לבנון ב‑2000; ובתקופת הנשיא מישל עאון, שגרם לשר החוץ האמריקני מייק פומפאו להמתין בעמידה!