במשך שנים ניצבת החברה הישראלית בפני שאלה מהותית: האם מדינת ישראל מעוניינת בעתיד מדיני המבוסס על הסדר מדיני עם הפלסטינים, או שמא היא נצמדת למדיניות של ניהול סכסוך אינסופי? הוויכוח הזה איננו חדש. הוא מתעורר בכל פעם שמדינות נוספות בעולם מכירות בפלסטין, בכל פעם שמנהיגים בינלאומיים מעלים את רעיון שתי המדינות, ובכל פעם שישראל מתבצרת בעמדתה ומסרבת להכיר בצורך בהסדר אמיתי.
עומק המשבר הנוכחי מתחדד דווקא מול ההכרה הגוברת של הקהילה הבינלאומית בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית. במצב זה, עמדותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו נבחנות בזכוכית מגדלת. ההבדל בין דבריו לבין המציאות בשטח מעלה שאלה קשה: האם מדובר במדיניות אחראית או בתרגיל פוליטי שמטרתו דחיית פתרון תמידית?
על רקע זה, מאמר המערכת של עיתון הארץ קובע באופן חד וברור: נתניהו משקר.
לאחר גל ההכרה במדינה הפלסטינית באו״ם, הכריז נתניהו כי מדובר ב״ניסיון לכפות מדינת טרור בלב מולדתנו״, והבטיח להגיב לאחר שובו מארה״ב. הוא התגאה כי לאורך השנים בלם את הקמתה של אותה "מדינה" והציג כהישג את הכפלת ההתנחלויות ביהודה ושומרון.
אלא שהעובדות מצביעות על הפוך: מחמוד עבאס, מאז עלייתו להנהגת הרשות הפלסטינית ב־2006, דבק בקו דיפלומטי בלבד ושמר על שיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם ישראל. הרשות הפלסטינית איננה "מדינת טרור" ולא הייתה כזו מעולם.
נתניהו, שחזר לראשות הממשלה ב־2009, בחר להחרים את עבאס, להעמיק את הפילוג הפלסטיני, ולחזק בפועל את שלטון חמאס כתירוץ להימנע מדיון בסוגיה המרכזית – חלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית.
כן, יש טרור פלסטיני, פשע שאין לו הצדקה. אך מקורו איננו ברשות הפלסטינית אלא במציאות של כיבוש ושל אפרטהייד. התעקשותו של נתניהו להתעלם מהעובדה הזו אינה אלא תעמולה פוליטית.
העתיד, ולא העבר, הוא שצריך לעמוד במוקד. ישראל נדרשת להקשיב לעבאס ולרוב מדינות העולם, להצטרף לקונצנזוס ולהביע נכונות להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. מהלך כזה יכול לשנות מן היסוד את המציאות: לפתוח אופק אמיתי לפלסטינים, לצמצם את התמריץ לטרור, ולהבטיח את הדרת חמאס מהמערכת הפוליטית כתנאי בסיסי.
ניסיון העבר מלמד שקיצוניים משני הצדדים ינסו לחבל בכל הסכם, כפי שעשו אחרי אוסלו בפיגועים פלסטיניים, בטבח ברוך גולדשטיין וברצח יצחק רבין. אך אסור למיעוטים קיצוניים להכתיב את עתיד הרוב.
במקום להקשיב לשרים הקוראים לסיפוח ולחיסול הרשות הפלסטינית, על ישראל לשוב למסלול הדיפלומטי. זהו האינטרס האמיתי שלה – ביטחוני, כלכלי וחברתי. הדרך הזו תאפשר לה לחזק את ביטחונה, להעמיק את קשריה עם מדינות ערביות ומוסלמיות, לצמצם את הוצאות הביטחון ולתרום לרווחת שני העמים.
מקור: הארץ
סופר: אל-חנאדק