שדה מרין: עושר כלוא במצור גיאו-פוליטי

בעולם שבו קווי צינורות מצטלבים עם קווי אש, משאבים טבעיים כבר אינם מתגלים לצורכי פיתוח, אלא לצורכי שליטה. ו"גזע מרין" אינו יוצא מן הכלל, אלא מהווה דגם מרוכז לאופן שבו גאוגרפיה הופכת לכלי במאבק האימפריאלי על משאבי אנרגיה, וכיצד הופכים החוק הבינלאומי לכלי לחץ במשחק המתנהל מעל ראשי העמים – לא למענם.

מאז גילוי שדה הגז "גזע מרין" בשנת 1999 מול חופי הרצועה, נשאר משאב פלסטיני זה כלוא באזור אפור מבחינה משפטית וביטחונית, בן ערובה לאיזוני הכוחות ששרטטה ישראל ושהמוסדות הבינלאומיים גיבו בשתיקה נייטרלית. למעלה מרבע מאה חלפה, ולא נשאב מהשדה אף קוב גז אחד, בעוד שדות סמוכים במים הישראליים – כדוגמת "תמר" ו"לווייתן" – מייצרים, מייצאים, ומעצבים מחדש את מפת ההשפעה במזרח הים התיכון.

הגז ככלי קולוניאלי חדש

המתרחש סביב "גזע מרין" אינו מחלוקת טכנית על זכויות ימיות, אלא צורה חדשה של קולוניאליזם כלכלי המופעלת תחת סיסמת "הביטחון האזורי". ישראל אינה מונעת מהפלסטינים לפתח את הגז משום שהיא מפקפקת בבעלות עליו, אלא משום שהיא מבינה ששליטה במקורות האנרגיה משמעה שליטה בהחלטה הפוליטית הפלסטינית עצמה.

כל קוב גז מתחת לים של עזה הוא קלף נוסף בידי הכיבוש. כלכלה הנשענת על אנרגיה שגורלה מוכרע בידי הכיבוש – אינה יכולה להיות עצמאית פוליטית. לכן, סירובה של ישראל לפרויקטי הפיתוח לא היה רק החלטה ביטחונית, אלא חלק מתכנון ארוך-טווח להותיר את עזה תחת תקרת מחסור ולשלול ממנה כל בסיס לריבונות כלכלית.

זו "מדיניות האימפריאליזם הרך", שבה סיוע הומניטרי, הסכמים מסחריים ואפילו פרויקטי אנרגיה – הופכים לכלים לניהול הכיבוש ולא לסיומו.

גז עזה במפת האנרגיה האזורית

המזרח התיכון החדש אינו נצבע רק בדם – אלא גם בגז. מאז גילויי "לווייתן", "זור" ו"אפרודיטה", הפך מזרח הים התיכון לאחד הזירות הגיאו-פוליטיות הלוהטות ביותר בעולם. אירופה, שאיבדה את הגז הרוסי לאחר המלחמה באוקראינה, מחפשת נואשות אחר חלופות קרובות ובטוחות. כאן נכתבת מחדש זהות האזור: לא עוד שולי בין אסיה לאפריקה, אלא גשר חיוני בין ביטחון האנרגיה האירופי למפת הבריתות האמריקאיות.

בהקשר זה פועלת וושינגטון לבניית "קשת ים-תיכונית" המשתרעת מיוון וקפריסין ועד לישראל, כקיר אטלנטי בפני כל השפעה גוברת של רוסיה, סין או טורקיה. מאידך, טורקיה מוצאת את עצמה נצורה במשוואה שבה היא חפצה להיות שחקן מחליט ולא تابع.

אבל הגז הפלסטיני – ובמיוחד שדה גזע מרין – מסבך את המשוואה. טורקיה, השואפת לשוב ולהשפיע בעולם הערבי והאסלאמי לאחר שנים של בידוד, רואה בשדה זה הזדמנות גיאו-פוליטית כפולה: מצד אחד, מדובר בתיק הומניטרי שמעניק לה לגיטימציה להתערבות בעזה, ומצד שני – שער למפת הגז במזרח התיכון, ממנה הודרה עד כה.

אנקרה בין שאיפה למגבלות

מאז תחילת המלחמה האחרונה בעזה, נקטה אנקרה רטוריקה לוהטת נגד ישראל, אך בשטח שמרה על זהירות. בעוד שסגרה את המרחב האווירי בפני מטוסים ישראליים והכריזה על הקפאת הסחר, שמרה על ערוצי קשר מודיעיניים ודיפלומטיים באמצעות מתווכים. טורקיה, שאיבדה רבות מהשפעתה בסוריה ובמצרים, יודעת כי הדרך חזרה ללב המזרח עוברת דרך השער הפלסטיני – אך מבלי להתעמת ישירות עם וושינגטון או תל אביב.

היום מציגה עצמה טורקיה כ"ערבה אמינה" לחמאס וכמתווכת המסוגלת לגשר בין הפלגים הפלסטיניים לבין המערב, אך מאחורי הקלעים שואפת ליותר: דריסת רגל בפרויקט שיקום עזה, והשתתפות בניהול משאביה הטבעיים – במיוחד הגז הימי.

בהקשר זה, דלפה מידע שטורקיה הציעה לרשות הפלסטינית ולשותפיה במערב סיוע בפיתוח שדה "גזע מרין" באמצעות חברות ממשלתיות כמו BOTAŞ ו-TPAO, כך שהייצוא ייעשה דרך טורקיה לאירופה. אם מהלך זה ייצא לפועל, הוא יעניק לאנקרה תפקיד אסטרטגי כפול: גם כמתווכת פוליטית וגם כציר גז פלסטיני.

אולם לשאיפה זו שלושה מגבלות עיקריות:

• המגבלות הישראליות: תל אביב דוחה כל פיתוח גז פלסטיני שאינו תחת פיקוח ישיר שלה או חלק מהסדרים ביטחוניים מחמירים שיבטיחו את המשך שליטתה בים ובגבולות.

• המגבלות האמריקאיות: וושינגטון רואה בכל התרחבות טורקית לא מפוקחת איום על הסדר האזורי שהיא מובילה. היא רוצה תפקיד טורקי מוגבל, שאינו מפר את איזוני קהיר, דוחא ותל אביב.

• המגבלות המבניות: טורקיה עצמה מתמודדת עם משבר כלכלי חמור, והיא זקוקה להשקעות מערביות ולא להרפתקאות גיאופוליטיות שעלולות להרגיז את וושינגטון או את האיחוד האירופי.

מלחמת האנרגיה הגדולה

המאבק על גז עזה אינו סוגיה מקומית, אלא חלק מ"מלחמת האנרגיה הגדולה" שמעצבת מחדש את הסדר הבינלאומי לאחר מלחמת אוקראינה ועליית סין. ארצות הברית פועלת להידוק אחיזתה במשאבי הגז של המזרח התיכון, כדי להבטיח לאירופה חלופות הנשלטות בידי המערב. מנקודת מבט זו, שדה "גזע מרין" הוא חלק ממערכת שליטה – לא מערכת הצלה.

כאשר ישראל מונעת מהפלסטינים להפיק את גזם, היא אינה מגינה רק על ביטחונה, אלא על האיזון הכלכלי-אסטרטגי שמשרת את המערב כולו. מתן מקור עצמאי לאנרגיה לפלסטינים משמעו, מנקודת מבט קולוניאלית, פתיחת סדק במערכת ההגמוניה הקיימת מזה עשרות שנים. ולכן נוהל המשא ומתן על הגז, כמו גם על הסיוע ההומניטרי, תחת הכותרת "תיאום ביטחוני" – כלומר שליטה כפולה.

טורקיה, שמבינה הקשר זה, מנסה לשחק על הקצה: מציגה את עצמה ככוח "מוסלמי הומניטרי" בעזה, אך מדברת בשפת האינטרסים הגיאופוליטיים באנקרה ובבריסל. הדואליות הזו אינה חדשה, אלא סימן ההיכר של כל כוח אזורי המבקש לפעול במרחב שחוטיו נשלטים בידי וושינגטון.

הגז כראי למבוי הסתום הפלסטיני

מאחורי כל המאבקים הללו ניצבים הפלסטינים – בעלי הקרקע והים – כמעט מחוץ למשחק. הרשות הפלסטינית אינה מחזיקה בכוח הפוליטי לכפות את פיתוח השדה, וחמאס אינה נהנית מלגיטימציה בינלאומית לניהולו. כך הופך "גזע מרין" למראה מרוכזת של המבוי הסתום הפלסטיני: העושר קיים – אך הריבונות נעדרת.

הגז אף הפך לכלי חדש להעמקת הפילוג: הרשות מנהלת מו"מ בערוצים רשמיים בתמיכה אירופית, בעוד שחמאס מעדיפה שטורקיה או קטר יהיו שער הכניסה לתיק. התוצאה היא שהמאבק על הגז מייצר מחדש את המאבק על הלגיטימיות – ולא להפך.

כשבוחנים את התמונה מחדש, התמונה מתבהרת: "גזע מרין" אינה סיפור על גז – אלא על שליטה. זהו פרק נוסף בספר ארוך על האופן שבו מנוהלים משאבים בעולם השלישי לטובת האינטרסים של מעצמות תחת סיסמאות "פיתוח" או "יציבות".

בדיוק כפי ש"הסיוע ההומניטרי" שימש כלי חדירה באפגניסטן, עיראק וסוריה – משמשים היום פרויקטי האנרגיה והנמלים בפלסטין לביצור התלות הכלכלית והפוליטית. כל צינור בים – מייצר קו שליטה ביבשה.

בסופו של דבר, ייתכן שהמאבק על גז עזה אינו רק סכסוך על עושר – אלא על הזכות להיות חופשי. עושר שאינו מתורגם לעצמאות – הופך לנטל, ואנרגיה המנוהלת מבחוץ – הופכת לנשק נגד בעליה.

כך נותר "גזע מרין" עדות דוממת לאחת הסתירות הבוטות של זמננו: לשבת על עושר שיכול לחלץ אותך מהמצור… אך להיות מנוע אפילו מהזכות לקדוח.