הדוקטרינה החדשה של ישראל: איום אזורי ואתגר לביטחון הערבי המשותף

העולם הערבי והאסלאמי עובר כעת שלב מכריע בהיסטוריה הביטחונית והפוליטית שלו. מלחמת אוקטובר 2023 שרטטה מחדש את מאזן הכוחות באזור והציבה את ישראל בפני מבחן קשה לעקרונות הדוקטרינה הביטחונית שלה, שהתבססה לאורך עשורים על הרתעה מהירה, הכרעה בשטח ועליונות מוחלטת. עימות זה לא הותיר את רישומו רק בתוך ישראל, אלא יצר הדף אזורי עמוק שהוביל את ישראל לבחינה מחודשת של אסטרטגיית השכנות שלה, מול חוסר יכולת ערבית כרונית לגבש חזית אחת או מנגנוני הרתעה אפקטיביים.

בהקשר זה, מציעה עבודה זו זווית ניתוח להתפתחות הדוקטרינה הביטחונית החדשה של ישראל, הרואה בה איום מבני על ביטחון העולם הערבי, תוך ניסיון לשרטט מסגרת להתמודדות אזורית מולו.

המחקר עוקב אחר המעבר של הדוקטרינה הביטחונית הישראלית מהרתעה קלאסית להרתעה התקפית יזומה, המבוססת על אסטרטגיית "התראה מוקדמת" ויכולת לנהל מלחמות במספר זירות במקביל. ישראל מתמקדת בגיוס החברה הישראלית לעמידה ממושכת תחת לחימה, בחדירה אל מדינות ערב דרך מיעוטים ופילוגים פנימיים, במקביל להכרעה גיאוגרפית ודמוגרפית בשטחי פלסטין, תוך הפיכת הכוח הצבאי לכלי לביסוס משטר כפייה אזורי שבו ישראל משמשת כ"שומר הסף" של המרחב.

לדברי המחבר, עיקרי המניעים לשינויים הללו הם:

• שליטת הימין הקיצוני בראשות נתניהו במוקדי קבלת ההחלטות בישראל.

• התמיכה הבלתי מוגבלת מארצות הברית, בעיקר בתקופת ממשל טראמפ.

• הטראומה של מתקפת 7 באוקטובר 2023, שערערה את ביטחון המערכת הצבאית בעצמה.

• ההתחזקות הטכנולוגית של תנועות התנגדות אזוריות בתחום הטילים והכטב"מים.

• התגובה הערבית הרפה והמתפצלת להפרות הישראליות במדינות הקו הראשון.

המחקר מציין כי חתימה על הסכם הפסקת אש בעזה אינה מבטלת את האיום הישראלי, אלא מאפשרת לישראל להתארגן מחדש ולהעביר את מוקד העימות לזירות אחרות כגון הגדה, לבנון, סוריה ותימן. גם אם יתבצע שינוי פוליטי ממשלתי בישראל, הדוקטרינה הביטחונית הימנית תישאר הגורם הדומיננטי והמנחה.

שלושה תרחישים ערבים לדיון אסטרטגי

1. הימור על הבטחות טראמפ והפסקת האש בעזה
   תרחיש כושל ובעל סיכון מובנה — אין בו ערובה ממשית, והוא אינו משנה את מדיניות הליבה של ישראל.

2. קונצנזוס ערבי-אסלאמי מלא דרך מסגרות משותפות
   האפשרות האידיאלית תאורטית, אך נבלמת על-ידי חילוקי דעות, פערים סביב סוגיית הנורמליזציה וחולשת מוסדות כגון הליגה הערבית.

3. תיאום חלקי בין מספר מדינות ערביות ואסלאמיות
   זהו התרחיש הריאלי ביותר לנוכח המצב הנוכחי. הוא מאפשר לבנות קואליציה גמישה הדרגתית שתפתח שיתוף פעולה מדיני-ביטחוני, ותקדם הרתעה אפקטיבית בלי להמתין לקונצנזוס מלא.

חזון ההתמודדות האזורית

המחקר ממליץ על גיבוש גישה המבוססת על:

• ביסוס הרתעה מול ישראל ובלימת מגמות ההתפשטות שלה.

• גיוון הבריתות והפחתת התלות האסטרטגית בוושינגטון.

• ניסוח אמנת הגנה אסטרטגית ערבית–אסלאמית בדוגמת ההסכם הסעודי–פקיסטני.

• גיוס תמיכה בינלאומית להקמת מדינה פלסטינית.

• יצירת מטרייה אזורית שתומכת בכוחות התנגדות, שהוכיחו את אפקטיביותם במהלך המלחמה.

• קיבוע מעמד ירושלים והסוגיה הפלסטינית כמרכז מאחד של האומה.

החוקר עטף אל-ג'ולאני מסכם: העולם הערבי ניצב מול צומת מכריע — או להיכנע לדומיננטיות מחודשת של ישראל בחסות אמריקנית, או להשיק גישת תיאום אזורית מציאותית שתגדיר מחדש את הביטחון הקולקטיבי על בסיס ריבונות והתנגדות. בין השאיפה לאחדות והקושי לממשה, נותרת האפשרות של הסכמה חלקית דינאמית כנתיב היחיד האפשרי להקמת כוח הרתעה ערבי ברמה העולה לגודל האתגר הישראלי — כעת ובעתיד.