יום רביעי 08 אוקטובר , 2025 09:38

סולידריות העמים וההיסוס הממשלתי: עמדת אסיאן כלפי המלחמה

בדרום-מזרח אסיה, שם זהויות דתיות מצטלבות עם אינטרסים כלכליים, לא עברה מבצע "מבול אל-אקצא" על סדר היום בשקט. המבצע החזיר לקדמת הבמה שאלה ותיקה על גבולות הסולידריות האסלאמית וגבולות הפרגמטיזם הפוליטי בעולם שבו האינטרסים קודמים לעקרונות. בין הזדהות העמים לבין העמימות הממשלתית, נרשמו עמדות שונות בתוך איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה (אסיאן) – בין אלו שראו באירועים התקוממות לגיטימית נגד הכיבוש, לבין מי שהתייחסו אליהם כמשבר ביטחוני שיש להשתלט עליו. כך חשפה המלחמה בעזה לא רק את עומק הפילוג הבינלאומי, אלא גם את פניה האמיתיים של המדיניות האסייתית המאוזנת בין אמונה לאינטרס, בין מצפון לריאליזם קר.

המחקר שלפנינו, שחיבר ד"ר ווליד עבד אל-חי תחת הכותרת "אסיאן ומבול אל-אקצא", עוסק בעמדה האסייתית כלפי המבצע של חמאס שבוצע ב-7 באוקטובר 2023, ומתמקד במדינות חברות האיגוד ASEAN. המחקר שואף לנתח את העמדות הפוליטיות, התקשורתיות והכלכליות של מדינות אלו כלפי המבצע והשלכותיו, ואת מידת השפעתם של גורמי דת, כלכלה, יחסים בינלאומיים ואינטרסים משותפים עם מעצמות, בעיקר ארצות הברית וסין.

הניתוח יוצא מההנחה שמדינות אסיאן אינן רואות בסוגיה הפלסטינית נושא מרכזי במדיניות החוץ שלהן, אלא חלק ממסגרת רחבה של פרגמטיזם ואינטרסים הדדיים. אף על פי כן, העמדות כלפי מבצע מבול אל-אקצא חשפו הבדל ברור בין המדינות המוסלמיות והלא-מוסלמיות בתוך האיגוד, וכן בין המדינות הקרובות לוושינגטון לבין אלו הנוטות לבייג’ין.

במדינות המוסלמיות כמו אינדונזיה, מלזיה וברוניי, העמדה הייתה תמיכה גלויה בפלסטינים והתנגדות לתוקפנות הישראלית נגד עזה. בכירים בג’קרטה וקואלה לומפור הביעו סולידריות מלאה עם העם הפלסטיני, וראו באירועים תוצאה טבעית של המשך הכיבוש והקיפאון המדיני. המדינות האלו גם חוו הפגנות עממיות נרחבות נגד ישראל, שקראו לנתק קשרים עם התומכות בה, במיוחד ארצות הברית. ברוניי, למרות השפעתה האזורית המוגבלת, נקטה עמדה עקבית עם זהותה האסלאמית, וקראה להפסקת אש מיידית וגינתה את התוקפנות.

לעומת זאת, מדינות לא-מוסלמיות כגון סינגפור, תאילנד, הפיליפינים ווייטנאם נקטו עמדות שמרניות יותר, שהתמקדו בקריאה להרגעת הרוחות ולהגנה על אזרחים משני הצדדים, תוך הקפדה שלא לבקר את ישראל ישירות. הדבר נובע מאופיין של קשריהן הביטחוניים והכלכליים עם ארה"ב, ומהשקפתן הפרקטית הרואה ביציבות האזורית עדיפות על פני סוגיות פוליטיות מרוחקות. במיוחד בלטה תאילנד, לאחר שנהרגו ונחטפו אזרחיה שעבדו בחוות בישראל, מה שהוביל אותה למקד את שיחתה בהצלת אזרחיה ולא בלב הסכסוך.

סינגפור אימצה שיח "נייטרלי" הקורא להרגעה ו"ציות לחוק הבינלאומי", אך סירבה לגנות את ישראל, ואף הדגישה את "זכותה להגנה עצמית", עמדה הקרובה לזו של וושינגטון. גם הפיליפינים נמנעו מעימותים פוליטיים, תוך הדגשת הצורך "להגן על אזרחים", מבלי להזכיר את ההקשר ההיסטורי של הכיבוש או את אחריות ישראל להסלמה.

במדינות בעלות משקל כלכלי ופוליטי כמו אינדונזיה ומלזיה, היה לממד הדתי תפקיד מובהק בגיבוש העמדה הציבורית. שתי הממשלות רואות בסוגיה הפלסטינית סוגיה של זהות אסלאמית ולא רק סכסוך טריטוריאלי. לעומתן, במדינות האחרות השיקול הכלכלי הוא הקובע את ההתנהלות הפוליטית, בשל תלותן בהשקעות מערביות או שיתופי פעולה טכנולוגיים עם ארה"ב וישראל, דבר שמוביל לעמדות זהירות ולעיתים אף תואמות חלקית את השיח הישראלי.

המחקר מדגיש כי העמדה הקולקטיבית של אסיאן לא הייתה מאוחדת. האיגוד הסתפק בהצהרה דיפלומטית קצרה הקוראת ל"איפוק ולהפסקת האלימות", מבלי להתייחס לשורשי הסכסוך או להאשים צד כלשהו. הדבר נובע מאופייה של הרשות שאינה נוקטת עמדות פוליטיות חדות, אלא שואפת לשמור על איזון פנימי בין חבריה. עם זאת, השוני בעמדות הלאומיות שיקף את עומק הסתירה בין הזהות האסלאמית לבין הערכים הפרגמטיים המובילים את מדינות האזור הלא-מוסלמיות.

בתחום התקשורתי נרשמה חלוקה לפי הזהות הדתית של המדינות. באינדונזיה ובמלזיה, השתמשו כלי התקשורת בשפה הומניטרית, ותיארו את האירועים בעזה כ"תוקפנות" ו"רצח עם", בעוד שבסינגפור והפיליפינים נעשה שימוש במונחים נייטרליים כגון "הסכסוך הישראלי-פלסטיני", תוך הימנעות מכל תיאור משפטי או מוסרי.

ברמה הכלכלית, לא נרשמו סנקציות או צעדי חרם כלפי ישראל מצד אף מדינה באסיאן, למעט קולות עממיים במלזיה שקראו לחרם על חברות התומכות בישראל. הדבר מוסבר בכך שלרוב מדינות האיגוד קשרי סחר והשקעה עם המערב, מה שמוביל אותן להיזהר מהחלטות שעלולות להזיק לאותם יחסים.

לסיכום, המחקר קובע כי העמדה האסייתית, על אף רגשי ההזדהות האנושית בכמה מדינות, נותרה כפופה לשיקולי אינטרס ולא לרגש הזהות. גם המדינות האסלאמיות שהביעו סולידריות, לא חרגו מעבר לגינויים מילוליים. לעומתן, מדינות אחרות דבקו בנייטרליות, ושמרו על תדמית "הדיפלומטיה השקטה" המאפיינת את אסיאן. מבצע מבול אל-אקצא חשף אפוא את גבולות הריאליזם במדיניות האסייתית כלפי הסוגיה הפלסטינית, והראה כי האיגוד אינו מחזיק בעמדה קולקטיבית מגובשת כלפי סוגיות בינלאומיות גדולות, אלא שכל מדינה פועלת לפי איזוניה הפנימיים.

בסופו של דבר, ניתן לומר כי אסיאן התייחסה למבול אל-אקצא כאירוע אזורי, לא כמהפך אסטרטגי עולמי, מה שמשקף את מיעוט העניין שלה בסוגיה הפלסטינית, לעומת התמקדותה בביטחון ימי, כלכלה אזורית והתחרות בין ארה"ב לסין. למרות ההזדהות העממית של המוסלמים בדרום-מזרח אסיה עם הפלסטינים, הממשלות נשארו שבויות בחישובי רווח והפסד – ועמדותיהן נותרו בין אמונה לפרגמטיות, בין זהות לאינטרס.


סופר: אל-חנאדק




לוח שנה