שלוש חזיתות הסיוע והשפעתן האסטרטגית על ישראל

עם פרוץ מבצע "טופאן אל-אקצא" ב־7 באוקטובר 2023, פתח חזבאללה ביום שלאחר מכן את חזית הסיוע הראשונה, שנודעה בשם "חזית הצפון", במטרה להעניק תמיכה מבצעית להתנגדות הפלסטינית בעזה. חזבאללה התמקד בתקיפת בסיסים ואתרים של הצבא הישראלי ומערכות המעקב והמודיעין שביישובים הסמוכים לגבול הלבנוני, וכן כלל מבצעיו תקיפות ביישובי רמת הגולן הכבושה בצפון פלסטין, באמצעות רקטות לטווחים שונים. החלטת הסיוע התקבלה על ידי חזבאללה כבר מהרגע הראשון לפרוץ המבצע, כחלק ממחויבותו המוסרית כלפי העם הפלסטיני ומיקומו כחלק בלתי נפרד מציר ההתנגדות.

ייחודה של חזית זו הוא בגמישותה וביכולתה להתרחב במהירות – היא החלה באזור שבעא והשטחים הכבושים הסמוכים לגבול הלבנון, ובהמשך התפשטה לעבר היישובים בצפון פלסטין. חזבאללה הראה שקיפות יוצאת דופן בפרסום פרטי המבצעים, תיעוד הפגיעות בתמונות ובסרטונים וחשיפת זהות השהידים, אשר סייד חסן נסראללה כינה אותם "שהידים בדרך לירושלים". לעומת זאת, ישראל ניסתה להסתיר את היקף אבדותיה בנפש וברכוש, הפעילה צנזורה תקשורתית ודיסאינפורמציה, בעוד אלפים ממתיישביה בצפון נמלטו מחשש למתקפות נוספות – הישג נוסף להתנגדות. מהלך זה בלבל את ישראל, אילץ אותה לפצל את כוחותיה בין מספר חזיתות ומנע ממנה להתמקד בעזה בלבד.

חזית תימן: הלחץ הימי והכלכלי

לאחר הצטרפות חזבאללה למערכה, הצטרפה גם תנועת אנצאראללה מתימן לחזית הסיוע, כשהיא מכוונת לפגיעה בנתיבי השיט העיקריים בים סוף ובמפרץ עדן. הכוחות התימניים פעלו להטיל מצור כלכלי על ישראל, באמצעות תקיפת ספינות ומכליות בבעלות ישראלית או קשורות אליה, מה שהביא לשיתוק הפעילות בנמל אילת האסטרטגי, עם הפסדים מוערכים של כ־50 מיליון שקל לפי גורמים ישראלים.

השפעות התקיפות התימניות חרגו מהזירה המקומית – למעלה מ־22 חברות שילוח בינלאומיות דיווחו על עלייה של כ־173% בעלויות ההובלה בין אסיה לאירופה. אף על פי שישראל תקפה את נמל אל-חודיידה, המבצעים נמשכו, מה שהדגיש את מחויבותה של אנצאראללה לתמיכה בעזה ובעם הפלסטיני. בנוסף למצור הכלכלי, תקפה תימן ערים ויישובים ישראליים באמצעות מל"טים וטילים בליסטיים, שפגעו בין היתר בנמל התעופה בן גוריון וגרמו להשבתת טיסות מספר פעמים.

חזית עיראק: תקיפות נגד בסיסים אמריקאים

בעיראק ביצעה ההתנגדות האסלאמית העיראקית שורה של תקיפות נגד בסיסים אמריקאים וישראליים בשטח עיראק. מספר המבצעים הגיע לכ־90, וכללו את הבסיסים המרכזיים עין אל-אסד וחריר בארביל, כמו גם מתקני מודיעין של ישראל בצפון-מזרח ארביל. בנוסף, הפילה ההתנגדות העיראקית מזל"ט מסוג MQ-9, וביצעה תקיפות גם בשטח פלסטין הכבושה – נגד בסיס רמת דוד, נמל חיפה ומתקני ריגול ברמת הגולן הכבושה.

חזית זו הוכיחה את יכולתה של ההתנגדות להרחיב את היקף המבצעים ולגוון את מסלוליהם, מה שאילץ את ארה"ב ואת ישראל לבחון מחדש את אסטרטגיותיהן האזוריות. מהלכים אלו פיזרו את מאמצי האויב בין כמה חזיתות, העמיסו עליו מבחינה צבאית ולוגיסטית, והגבילו את יכולתו להתרכז בזירה אחת – מה שחיזק את מאזן הכוחות האזורי לטובת ההתנגדות.

כתף ההתנגדות לכתף עזה

התמונה הכוללת מראה כי ציר ההתנגדות, בפיקוחה של איראן, הצליח ליישם את עקרון "אחדות הזירות" באמצעות תיאום בין חזיתות לבנון, תימן ועיראק, באופן שהקשה על ישראל והעלה את עלויותיה הצבאיות והכלכליות. ההתנגדות עמדה כתף אל כתף עם עזה, והעניקה לה תמיכה מבצעית ממשית, בעוד העולם הערבי הרשמי נותר דומם מול מעשי הטבח והמתקפות הישראליות בעזה ובלבנון.

שלוש החזיתות הללו לא רק הוכיחו את הלכידות האזורית של ההתנגדות, אלא גם הדגישו את יכולתו של ציר ההתנגדות לקבוע כללי עימות חדשים ולהשיג הישגים משמעותיים במישור המבצעי והאסטרטגי. כתוצאה מכך, ישראל מתקשה לשלוט בזירה אחת לבדה או להשיג ניצחון בה, ואחדות הזירות והתיאום בין כוחות ההתנגדות הפכו למקור תמיכה מהותי לעזה ולמאבקה.