01:23 זמן קודס הכבושה
נכנסה האזור מאז השביעי באוקטובר 2023, עם מבצע "טופאן אל-אקצא", לשלב חדש של עימות עם האויב הציוני. המבצע סימל שבירה של שתיקת השנים הארוכות מול פשעי ישראל – ממעצרי שרירותיים, פגיעות במסגד אל-אקצא ועינויים של אסירים. הרעידה הראשונה יצרה סדק עמוק בתדמית העליונות הביטחונית והמודיעינית של ישראל, והובילה לסדרה של תגובות אזוריות שכללו פתיחת חזיתות בלבנון, תימן ועיראק, וכן מעורבות גלויה של איראן בעימות ישיר דרך מבצעי "ההבטחה הנאמנה" בשנים 2024. למרות ניסיונות האויב להכות מכת מנע באיראן ולפגוע בתשתיותיה הגרעיניות והצבאיות, הצליחה איראן להכתיב תנאיה ולמנוע מישראל השגת מטרותיה האסטרטגיות.
המלחמה, שנראתה בתחילתה כעימות צבאי מוגבל, הפכה להתמודדות כוללת נגד כל פרויקט ההתנגדות. ההתנגדות, בדמה ובחוסנה, סירבה להסתפק בסיסמאות כפי שעשו משטרים ערביים, ובחרה בעימות ישיר, מה שחושף את האמת של העימות: מאבק בין צדק לדיכוי, בין חירות לקולוניאליזם. המלחמה חשפה את המערכת הבינלאומית שתומכת ללא סייג בישראל, והבהירה כי אין מדובר בעימות מקומי בלבד, אלא במלחמה ציונית-אמריקאית-אירופית נגד ערכים אנושיים. מכאן נולד המונח "מלחמת ההתעוררות", שכן הקרב אינו מוגבל עוד לאדמות הכבושות אלא עורר את מצפונם של עמי האזור והעולם.
מושג "מלחמת ההתעוררות" חורג מההיבט הצבאי ומגיע לליבת הערכים האנושיים. הפשעים בעזה עוררו מצפון במזרח ובמערב, והראו כי העולם ניצב בפני צומת דרכים: או טביעה בחומרנות וכוח עיוור, או חזרה לעקרונות הצדק והכבוד. המנהיג עלי ח'אמנאי הדגיש שכל אדם – מוסלמי או לא – אם יבין את מה שקורה בפלסטין, יתנגד לישראל. כך הופכת ההתנגדות לפעולה מודעת, מאורגנת, שעוברת מעבר להזדהות רגשית לעימות פוליטי, רעיוני ומעשי.
מבחינת מאזן הכוחות, חשפה המלחמה כי העליונות הצבאית והטכנולוגית של ישראל אינה מבטלת את מקורות הכוח של ההתנגדות. ההתמדה, העצמאות והזהות המאוחדת היוו יסודות לאיזון – גם בלי שוויון באמצעים. ההתנגדות נלחמת מול קואליציה עולמית שמממנת ותומכת בישראל, ללא גיבוי ממשי מכוחות עולמיים עולים כמו סין ורוסיה שנשארו ניטרליים. ובכל זאת, הצליחה ההתנגדות לכפות משוואות הרתעה חדשות בזכות גמישותה ועמידתה, והפכה את המלחמה לשדה ניסוי לטכנולוגיות חדשות – כלי טיס בלתי מאוישים, רובוטים וסירות בלתי מאוישות.
אופייה של מלחמה זו ייחודי בכך שהיא התקפית לראשונה מאז הקמת ישראל – הקרב הועבר לשטחי ישראל, ונכפתה מציאות של עקירה והגירה בקרב המתנחלים. זוהי גם מלחמה ארוכה ויקרה, רבת-לאומים, בה משתתפים לוחמים מפלסטין, לבנון, תימן, עיראק ואיראן – מלחמה היברידית שחוצה גבולות וזהויות. זו גם מלחמת הכרח, שנכפתה על ידי מדיניות הימין הקיצוני בישראל שהפך את תוקפנותו לפרויקט של השמדת עם. ויותר מהכול – זו מלחמה קיומית, שכן לא ניתן עוד לקיים חיים בין פרויקט קולוניאלי מתנחלי לבין פרויקט התנגדות שורשי ועמוק בקרקע ובהיסטוריה.
הגמישות של ההתנגדות בעימות זה היוותה נקודת כוח מרכזית – היא הסתגלתה לחוסר שוויון במאזן הכוחות, למדה מניסיון העבר ושיכללה טקטיקות ויוזמות. הלמידה המתמשכת הזו חיזקה את יכולתה להתמודד עם העליונות הישראלית-אמריקאית בדרכים לא קונבנציונליות.
ל"מלחמת ההתעוררות" מאפיינים בולטים – היא גם מלחמה צבאית וגם תרבותית, ומושכת את עמי העולם משום שהיא נשענת על בסיס מוסרי ואנושי המתנגד לעוול. זוהי מלחמה בה המנהיגים נלחמים בעצמם ונופלים עם לוחמיהם – מה שמבסס את אמינותה. היא גם חשפה את תפקידה של הסביבה העממית שהייתה קו ההגנה הראשון של ההתנגדות, והפכה את העם עצמו למגן ראשי. במקביל, חשפה ההתמודדות את הצביעות של ממשלות ערביות ואסלאמיות רבות, כמו גם זרמים פוליטיים שטענו לייצג את הסוגיה הפלסטינית – אך בפועל שתקו או שיתפו פעולה.
שלושת עמודי התווך של העימות הם: הלגיטימיות, העלות והזמן. הלגיטימיות של ההתנגדות נשענת על העמים גם אם חסרה לה תמיכה פוליטית רשמית. העלות גבוהה מבחינה חומרית בשל חוסר השוויון, אך מתקבלת מבחינה מוסרית – כיוון שמדובר בהגנה על צדק וכבוד. גורם הזמן קריטי – הציר הציוני-אמריקאי שואף לניצחונות מהירים כדי לבלבל את ההתנגדות, בעוד שההתנגדות בונה על עמידה ממושכת והצטברות הדרגתית שהופכת את הזמן ליתרון.
בסיכומו של דבר, "מלחמת ההתעוררות" אינה רק עימות צבאי בין ישראל לציר ההתנגדות, אלא פרויקט תרבותי ואנושי שמשרטט מחדש את משוואות האזור והעולם. זוהי מלחמת תודעה ורצון, שמציבה את האנושות מול שאלה מהותית: איזה עתיד אנו רוצים – עתיד של קולוניאליזם וברבריות, או עתיד שנבנה על סירוב, חירות וכבוד?
סופר: אל חנאדק
