01:07 זמן קודס הכבושה
יום ה־21 בספטמבר 2014 סימן נקודת מפנה מכרעת בהיסטוריה המודרנית של תימן, שכן הוא ייצג את הרגע שבו הסתיימה תקופה ארוכה של כפיפות וחסות חיצונית – והחלה יוזמה לאומית לשחרור שניסתה לעצב תימן עצמאית, למרות האתגרים המקומיים, האזוריים והבינלאומיים שעמדו בפניה. מהפכה זו, שנכנסה לשנתה האחת־עשרה, לא רק שחתמה פרק של עשרות שנים של שליטה חיצונית, אלא גם פתחה את הדלת לעיצוב מחודש של הזירה התימנית על בסיסים שונים, שבהם צנעא בלטה ככוח דה־פקטו שאי אפשר להתעלם ממנו בכל קריאה לעתידו של אחד מנתיבי הים החשובים בעולם.
בנאומו לרגל יום השנה האחד־עשר למהפכה, תיאר מנהיג תנועת "אנצאר אללה", סעיד עבד אלמאלכ בדר א־דין אלחות'י, את מהפכת 21 בספטמבר כ"הישג הגדול ביותר באזור" וכ"ניצחון היסטורי עצום שהשיג העם התימני". הוא הדגיש שהמאפיין הבולט של המהפכה הוא "אותנטיותה והעדר כל כפיפות או השפעה חיצונית", שכן היא יצאה מתוך רצון תימני טהור ובמימון תימני מלא – דרך שיירות התמיכה העממיות שסיפקו אמצעים ללוחמים ולמתנדבים.
אלחות'י ציין כי סוד הצלחת המהפכה טמון באמונתו של העם באל ובביטחונו בו, ולאחר מכן – ב"מאמציו, נתינתו, הקרבתו והבנתו את חשיבות מעשיו", תוך הדגשה שדווקא רוח זו היא שהניבה את התוצאות הגדולות. הוא הדגיש כי במהותה, המהפכה הייתה מהפכת שחרור שמטרתה הייתה "לסיים את השליטה והאפוטרופסות החיצונית שהושתו על תימן", תוך ציון שהשליטה הזו הגיעה לכדי כך שהשגריר האמריקאי בצנעא תפקד כ"נשיא הנשיא", כאשר שלט במדיניות ובהחלטות באופן ששירת את וושינגטון על חשבון הריבונות הלאומית.
הוא תקף בחריפות את הכוחות המקומיים שהיו בשלטון לפני המהפכה, ותיאר אותם כ"כפופים לחלוטין לחוץ" וכמי שאפשרו להתערבות האמריקאית להשתלט על מנגנוני המדינה. לכן, לדבריו, מהפכת 21 בספטמבר מייצגת ניצחון על האפוטרופסות והכפיפות – ושינוי יסודי במאזן הכוחות בתוך תימן.
בהמשך, הדגיש אלחות'י את אופייה של המהפכה כ"דגם לשחרור" שהתבסס על רצון וביצוע פנימיים שמקורם בעם, וככזו שהתאפיינה במשמעת גבוהה גם כלפי מתנגדיה. לדבריו, המהפכה לא ידעה "מעשי תקיפה או עוול", ולא הפכה לזירה לחיסול חשבונות פוליטיים או אישיים – אלא הקפידה מיד לאחר ניצחונה להבטיח ביטחון ויציבות לכל התימנים, על אף ההבדלים ביניהם.
אלחות'י לא הסתפק בתיאור המהפכה, אלא גם השווה בין פרויקט השחרור שלה לבין זה של יריביה, שאותם הגדיר כ"כלים של אמריקה וישראל" הפועלים במימון אזורי. הוא הבהיר שכוחות אלו אינם נושאים פרויקט לטובת תימן, אלא מפעילים את התקשורת והפוליטיקה כדי ללבות "מתחים עדתיים, אזוריים ואתניים", במטרה לקרוע את המרקם החברתי התימני – והדגיש כי מדובר בכוחות "ריקים מכל פרויקט אמיתי הקורא לאחווה ולשיתוף פעולה".
הוא הוסיף: "מהפכת ה־21 בספטמבר היא מהפכה נקייה, שלא הוכתמה בזיהומים של אותם כלים הכפופים לאויב", וציין כי המהפכה הציעה את יוזמת "השלום והשותפות", שחתמו עליה כל הכוחות במדינה, ואף זכתה להכרה בינלאומית ואזורית. אך אותם כוחות מקומיים, לדבריו, "הפכו עליה לחלוטין בהוראה מן החוץ, והתכחשו לה בגלוי".
כאן טמונה אחת הסתירות המרכזיות: על אף שממשלת צנעא עדיין לא זכתה להכרה בינלאומית רשמית, היא הפכה בעקבות המהפכה והשינויים שבאו אחריה לכוח דה־פקטו השולט בשטח ובפוליטיקה. אי אפשר לדבר על עתידה של תימן, או על המשוואות של הים האדום ובאב אלמנדב – אחד הנתיבים האסטרטגיים החשובים בעולם – מבלי למקם את צנעא על המפה.
העובדה שחלפו אחת־עשרה שנים מאז מהפכת 21 בספטמבר מוכיחה כי לא הייתה זו התקוממות חולפת או התפרצות רגעית, אלא פרויקט פוליטי, צבאי וחברתי שהתפתח למציאות חדשה שאי אפשר להתעלם ממנה. ובזמן שאלחות'י ממשיך להדגיש את עצמאות המהפכה וניקיונה מכל חסות זרה, הולכת ומתחזקת נוכחותה של צנעא בזירה האזורית – בין אם הקהילה הבינלאומית תקבל זאת ובין אם לא.
יום השנה למהפכת 21 בספטמבר מהווה תחנה לבחינה מחודשת של "תימן החדשה" שנולדה מתוך מהפכה זו: תימן המבקשת לבנות את עצמאותה למרות המצור והמלחמה – וממצבת עצמה ככוח עולה שלא ניתן להתעלם ממנו במשוואות האזור ובנתיבים האסטרטגיים שלה.
סופר: אל חנאדק
