01:20 זמן קודס הכבושה
במלאת שנה לנפילתו של הסייד חסן נסראללה, חוזרות לקדמת הבמה עמדותיו שהפכו לאבן דרך מרכזית בתודעת העמים המדוכאים, ובראשם העם התימני. הסייד מעולם לא נקט בעמדה נייטרלית במאבק בין צדק לעוול, אלא ראה בתמיכה במדוכאים חובה מוסרית ודתית שאינה סובלת דחייה. כל מי שמעיין בדרכו מגלה שמנוחתו לא הייתה בהסתפקות בנאומים כלליים, אלא בנשיאת קול החלשים והכרזה ברורה לצדקת הצד הנרדף מול כל כוחות העריצות. אחת התחנות המרכזיות שחרטו את דמותו בזיכרון האזורי, הייתה עמדתו ההיסטורית לצד תימן — מאז היום השני של התוקפנות הסעודית־אמריקנית בשנת 2015.
ביום השני של המלחמה על תימן, נשא השהיד הסייד חסן נסראללה את נאומו ההיסטורי, שלימים כינהו "הנאום האציל והגדול ביותר בחייו". בו הגדיר את מה שמתרחש בתימן כעוול חמור והכריז כי תמיכה בו היא חובה. הוא חשף באומץ שהמטרות האמיתיות של המלחמה אינן "השבת הלגיטימיות" כפי שטענו סעודיה וארצות הברית, אלא כפייה מחודשת של שליטה על עם שבחר בריבונותו. הוא שאל אז בתקיפות: "אם המטרה הייתה הצלת העם התימני — מדוע נטשתם את העם הפלסטיני במשך עשורים ואף קשרתם נגדו קשר?"
נאום זה קיבע את עמדת חזבאללה כלפי תימן, וממנו נולדה מערכת יחסים איתנה עם תנועת אנצאראללה, שהפכה לגורם עמיד וחזק בזירת ההתנגדות. על אף המצור, הרעב וניסיונות ההשמדה — תימן הפכה לשחקן אזורי משמעותי, ותומכת כיום בפלסטין ובעזה למרות כל האיומים, תוך שהיא מכניסה עצמה למשוואות אסטרטגיות חשובות.
העם התימני, המוכר בנאמנותו ובאותנטיות שלו, לא שכח את עמדתו של הסייד ברגעים הקשים. הוא ראה בו דמות מופת לסבלנות ולמאבק. בזיכרון הקולקטיבי התימני, הסייד הפך לדמות חיה של השראה בכל שעה קשה. ניסיונו שהסתיים בשחרור דרום לבנון בשנת 2000 ובניצחון ביולי 2006, שימש הוכחה שאפשר להביס את העריצות — עם אמונה, הכנה ועבודה מדויקת.
התימנים, שסבלו מהשמדה ומצור, ראו בהתנגדות האסלאמית השראה, ובדמותו של הסייד מנהיג כן ובלתי ניתן לשחיתות. לכן, לא הפתיע שעמדו לצדו באהבה נאמנה — הן בתמיכתם בפלסטין ובלבנון, והן בהשתתפותם ההמונית בהלווייתו — שהייתה מבחינתם "גמול נאמנות".
מה שהפך את הקשר ייחודי הוא רגשותיו הכנים של הסייד כלפי העם התימני. בנאומיו הביע רצון אמיתי להיות עימם בשדה הקרב, תחת פיקודו של הסייד עבד אל־מאלכ בדר אל־דין אל־חות'י, אותו תיאר כחכם ואמיץ. כשדיבר על קרב החוף המערבי, שיבח את לוחמי אנצאראללה שניצחו עם אמצעים דלים מול צבאות עם נשק מתקדם, ואמר בענווה: "אני מתבייש שאינני איתם, הלוואי והייתי נלחם תחת דגלו של מנהיגכם האמיץ."
אהבה זו הפכה את הסייד לחלק מהזיכרון התימני — מודל למנהיג שמחובר לעמו ומחזק את רוחו.
מי שעוקב אחר דרכו של הסייד מגלה כי לא ביקש מעולם רווחים פוליטיים או השפעה אזורית כשליטים אחרים. להפך — הוא הקריב את כולו עבור כל מטרה שראה בה צדק, בלי להתחשב במחיר. עמדותיו כלפי פלסטין, כלפי לבנון מול ישראל, וכלפי תימן מול התוקפנות, מוכיחות שהוא ראה עצמו כחלק ממערכה כוללת של אומה אחת נגד העריצות.
הוא עמד לצד המדוכאים ללא חישובים, והציע את נפשו למען פלסטין — שלדבריו היא לב המאבק. כך חתם את חייו כשאהיד בדרכה של פלסטין ולמען עמה.
במורשת זו נותר הסייד נסראללה שונה מכל השליטים שנוהגים להשתמש ב"מטרות" לצורכי שליטה. הוא הציג את דמות המנהיג האמיתי שמוביל את העמים לעבר החירות.
סופר: אל חנאדק
