יום שלישי 07 אוקטובר , 2025 04:42

7 באוקטובר: היום שבו ישראל רעדה מבפנים

מבצע טופאן אל-אקצא

ה־7 באוקטובר 2023 היה היום שבו קרסה אגדת הביטחון הישראלית. בשעות הבוקר המוקדמות חצו לוחמי ההתנגדות הפלסטינית את גבול עזה במראה שלא נראה כמותו מאז הקמת ישראל. אלפי לוחמים פרצו את הגדר, השמידו מוצבים צבאיים, השתלטו על יישובים, וחטפו חיילים ואזרחים – תמונה שהפכה את העליונות הצבאית של ישראל לעפר ואפר ברגע אחד. לא היה זה רק כישלון טקטי בשטח, אלא קריסה מוחלטת של דוקטרינת ביטחון שלמה שנבנתה על הרתעה, התרעה והגנה – ועל נפילת רעיון ה"עליונות הנצחית" שבו התגאתה ישראל במשך עשרות שנים.

ההפתעה הייתה מוחלטת משום שישראל חיה באשליית שליטה. אמונתה המוחלטת בטכנולוגיה שלה גרמה לה לראות בהתנגדות אויב חלש שניתן לשלוט בו מרחוק באמצעות לוויינים וחיישנים. אך כשהמצלמות והתותחים האוטומטיים שותקו ברגע הראשון למתקפה – קרסה מערכת הפיקוח כולה, שנבנתה במיליארדים, בעוד שיחידות התצפית האנושיות כמעט נעדרו. עיני הצבא כבו תוך דקות, והחזית הדרומית נותרה חשופה.

בלב הכישלון הזה התקבעה "התרדמה" כתכונה מערכתית. המודיעין הישראלי התעלם מסימנים ברורים: תרגילי חמאס, האותות מהשטח, והגברת האימונים על חדירה ליישובים. אף שהייתה בידי הצבא כבר ב־2022 תוכנית מפורטת של מתקפה כוללת, היא נותרה במגירה כתרחיש דמיוני. במקביל, הפוליטיקה הישראלית הייתה שקועה במאבקי שליטה ובוויכוחי משפט, בעוד שהצבא משך כוחות מהעוטף להגנת ההתנחלויות בגדה – והשאיר את הדרום כמעט ללא אבטחה.

"השקט" היה ההונאה הגדולה. נתניהו ואנשיו האמינו שכסף יכול לקנות יציבות. הוא איפשר את זרימת הכספים הקטריים לעזה ופתיחת שערי העבודה לפועלים פלסטינים, מתוך מחשבה שהכלכלה תחליף את הנשק. אך הכסף הזה הפך לדלק שבנה את הכוח הצבאי שחולל את ההפתעה הגדולה. חמאס קראה את האויב שלה היטב – והשקיעה בשקט המדומה שלו כהכנה לרגע הפיצוץ.

כאשר הגיעה השעה, המכה הייתה מדויקת. בתוך דקות קרסו המוצבים הצבאיים, בסיסי אוגדת עזה נפלו, והעליונות הטכנולוגית הפכה לנטל שחושף את מגבלותיה. הכישלון לא היה רק טכני – אלא בראש ובראשונה מחשבתי. הדרג הביטחוני נשבה ברעיון שחמאס מרוסנת ולא תעז לצאת למבצע נרחב, והחזיק בהערכות מודיעיניות סגורות שלא אפשרו דעה שונה, תוך התעלמות מהסימנים לסערה הקרבה. ישראל נשבתה ביוהרתה – תפיסת עולם הרואה באויב רק דמות חלשה וחסרת יוזמה.

עם קריסת המערך הצבאי נחשפה גם מבנה המדינה כולה. האמון בצבא וביכולת המדינה להגן על אזרחיה התערער, והחברה הישראלית כולה נכנסה להיסטריה קיומית. באותן שעות, המלחמה לא התנהלה רק על הגבול – אלא בלב הזהות הציונית עצמה. המדינה שנבנתה על רעיון הביטחון המוחלט הבינה לפתע שאינה מסוגלת להבטיח אותו, ושהפרויקט כולו עומד על אשליה שניתן לשבור.

נוכח הקריסה הזו, פנתה ההנהגה הישראלית להגדרה מחדש של מושג הביטחון. לא עוד ניהול סכסוך, אלא חיסול איומים מן היסוד. הוכרז שהמלחמה אינה עוד על גבולות או ארגונים, אלא על "האיום הקיומי". כך הפכה ישראל למדינה החיה במצב של כוננות מתמדת, מבצעת תקיפות מקדימות לכל עבר ורואה בכל כוח התנגדות יעד לחיסול. נוסחת "שקט תמורת שקט" הוחלפה ב"הרתעה באמצעות השמדה".

במקביל נבנתה מחדש הדוקטרינה הצבאית: חיזוק הגיוס החובה, חימוש המתנחלים, יצירת אזורי חיץ והשקעה במלחמה מבוססת בינה מלאכותית. הוקמו יחידות חדשות בתחום הטכנולוגיה והרחפנים, והוחזר הדגש על מודיעין אנושי לאחר שהמערכות האוטומטיות כשלו. אחת מדרישות הסף לשירות במודיעין היא שליטה בערבית והבנה תרבותית־דתית של האויב – לאחר שהתברר שהבורות הזו הייתה אחת הסיבות לתבוסה.

כך הפך כישלון ה־7 באוקטובר לרגע מכונן בתודעה הישראלית: לא עוד כישלון צבאי בלבד, אלא משבר זהות וקיום. המדינה שהתפארה ביכולתה להרתיע – חיה כעת בפחד תמידי מההפתעה הבאה. מנגד, ההתנגדות הוכיחה כי הרצון והאמונה מסוגלים לפרוץ גם את החומות הבצורות ביותר. בין תודעה חרדה החיה על פחד, לרוח הנלחמת באמונה, נראה שהמאבק שלאחר ה־7 באוקטובר נכנס לעידן חדש – עידן נפילת האגדה ועליית הרצון.


סופר: אל-חנאדק




לוח שנה