התמוטטות החייל הישראלי: מכה פסיכולוגית לפרויקט הציוני בעזה

במלחמות המודרניות, לא הניצחון נקבע רק לפי החימוש, אלא לפי רצונם ומורל של החיילים. כאשר הרצון הזה קורס, הופך הנשק לחסר ערך. מה שאנו עדים לו כיום בצבא הישראלי איננו רק רצף התאבדויות אישיות – אלא סימן מסוכן לקריסת תורת לחימה שנבנתה על עליונות כמותית וטכנולוגית, מבלי שהוקנתה לה חסינות נפשית או מוסרית להתמודדות עם מלחמה השוחקת את הנפש עוד לפני הגוף.

הנשק לא נלחם לבדו

צה״ל הוצג זה שנים כאחד מהצבאות "המתקדמים והמאורגנים ביותר" במזרח התיכון. אולם מה שמתגלה במלחמה המתמשכת בעזה מאז 7 באוקטובר 2023, ובמקביל בעימותים בגבול לבנון, הוא התמוטטות המבנה הנפשי של צבא זה. על פי אתר "וואלה" הישראלי, מספר ההתאבדויות בקרב החיילים עבר את 43 – מה שמעיד בבירור שהעליונות הטכנולוגית והלוגיסטית אינן תחליף למוטיבציה מוסרית ונפשית. כאן קורסת הטענה ש"הציונות יכולה לבנות צבא שאינו ניתן להכנעה".

האימה שאינה נאמרת: סבלו של החייל הציוני בשדה הקרב

הדיווחים על חיילים ישראלים שמתאבדים בעקבות מה שראו בעזה ובלבנון מציגים תמונה הפוכה לחלוטין מהתעמולה הרשמית. חייל שמעביר גופות חרוכות ומבותרות, מתלונן על "ריח המוות", מדבר על חברים שנהרגו ב‑7 באוקטובר, מדמם מבפנים במשך חודשים ללא כל סיוע נפשי אמיתי – ולבסוף שם קץ לחייו. זו לא תקרית בודדת אלא חלק משרשרת מתמשכת של קריסות.

וחמור מכל – הממסד הצבאי אף מסרב להעניק לחיילים אלה קבורה צבאית ראויה. מדוע? כי הכרה בהתאבדותם היא הודאה בקריסת האמונה. ישראל בונה את מיתוס ה"הרתעה", והחייל המתאבד הוא ההפך הגמור – הסדק שמוכיח כי אותה הרתעה הפכה לשברירית, אם לא מזויפת.

מלחמת עזה: חושפת את כישלון המיזם הציוני ברובד הנפשי

המשבר של הצבא הישראלי אינו טמון בציוד – אלא במהות עמוקה יותר: ההצדקה המוסרית ללחימה. במלחמות קודמות הופעלו מנגנוני תמיכה נפשית כמו "הגנה על המולדת" והמלחמה בטרור, אך מה נותר כאשר המלחמה הופכת לטבח יומיומי – אזרחים נטבחים בהמוניהם, בתי חולים ומקלטים מופצצים, ואוכלוסייה שלמה נרמסת ברעב מכוון?

החיילים הישראלים עצמם מתחילים להבין שהם אינם פועלים לנטרול איומים ביטחוניים, אלא משתתפים במשימת הרג מכוונת נגד עם כלוא, חסר אמצעים לקיום בסיסי. תובנה זו אינה יכולה להימחק – גם לא על ידי מכונת תעמולה משומנת – שכן היא נחווית מדי יום בשטח, ונחקקת על החייל ככתם שלא ניתן להסרה.

פקטור הזמן והתמוטטות "השליחות הלאומית"

כאן יש להדגיש עניין מרכזי בכל מלחמה מתמשכת: הזמן.
כאשר הקרב נמשך ללא מטרות ברורות, מורל הלוחמים קורס.
החיילים אינם רובוטים – הם זקוקים למשמעות, למטרה, להצדקה.
ומה שאנו עדים לו כיום הוא מלחמה חסרת אופק, ללא ניצחון, וללא בהירות.
מנגד, לצד הפלסטיני – חרף המצור, העוני והחורבן – יש דבר מה שחסר ל"חייל הישראלי": מטרה.

הלוחם הפלסטיני נלחם למען מולדת, חירות, משפחה וזהות.
ואילו "החייל הישראלי", כאשר הוא נמשך מתל אביב אל הגיהינום של עזה, מוצא את עצמו פוסע ברחובות הרוסים, רודף אחר רוחות רפאים מתוך מנהרות, ומתמודד עם התנגדות שאינה מובסת נפשית – למרות ההפצצות הכבדים.
בנקודה זו, השירות הצבאי הופך לסיוט חסר משמעות – שמטרתו היחידה היא לשרוד, או למות לחינם.

התאבדות החיילים: לא תסמין – אלא תוצאה של מבנה מעוות

ההתאבדויות ב"צבא הישראלי" אינן "תופעה נפשית חולפת" כפי שמנסים להציג, אלא תוצאה בלתי נמנעת של מבנה אידאולוגי מעוות.
החייל הצעיר שגודל על "אתיקת צה"ל", קורס כאשר הוא רואה במו עיניו שמה שהוא עושה אין לו שום קשר לאתיקה או לחוק – אלא לרצח עם.

ומה פירוש סירובו של הצבא לקבור את החיילים שהתאבדו בטקסים צבאיים?
זוהי ניסיון נואש להפריד בין החייל "הטוב" שמת בקרב, לבין החייל "הקורס" שמתאבד – כאילו ההתאבדות איננה הצד השני של מוות בקרב חסר הצדקה מוסרית.

מנהיגות נעדרת מול התנגדות מאמינה

ל"צבא הישראלי" יש עוצמות אדירות: מטוסי F-35, לווייני ריגול, תמיכה לוגיסטית בלתי פוסקת, ויכולת להחליף חיילים ולהעניק להם מנוחה בין הסבבים.
אבל מה כל זה שווה כאשר הלוחם בצד השני, מהחפירה הנצורה שלו, פוגש את המוות ברוח שאינה נשברת?

עליונות צבאית לבדה אינה מביאה לניצחון.
כפי שההיסטוריה הוכיחה בוויאטנם, אלג'יריה, לבנון ועיראק – חיילים שאינם מאמינים בסיבת לחימתם, מפסידים גם כאשר הם מנצחים טכנית.
והיום, החיילים הישראלים – אינם מאמינים. זו מהות הבעיה.

כאשר ההתנגדות מנצחת נפשית: מאזן הכוחות משתנה

מה שמתחולל כיום בעזה הוא מאבק על המורל לא פחות ממאבק על הקרקע.
וכל "חייל ישראלי" שמתמוטט נפשית – הוא מכה מורלית לישראל, חמורה יותר מהשמדת טנק או הפלת מטוס.
כי מלחמות מוכרעות לא רק בנשק, אלא גם ביכולת לעמוד בלחץ, בסבלנות, ובאמונה בצדקת הדרך.

ההתנגדות הפלסטינית – על אף ההרס והרעב – שומרת על התנופה. איך?
משום שמטרתה אינה מבוססת על רווח והפסד רגעיים, אלא על בניית הרתעה מצטברת, שחיקת רצון האויב, וחשיפת פשעיו לעיני העולם.
זוהי המערכה שישראל מפסידה מדי יום – מול המצלמות, ומול מצפונם של חייליה.

מדוע ישראל קרובה למשא ומתן מהיר – ובכל מחיר?

אם המשך השחיקה המורלית יימשך, מספר ההתאבדויות יעלה, וההתנגדות תישאר איתנה ומפתיעה – ישראל, למרות כל יוהרתה, תיאלץ לנהל משא ומתן.
לא כי ההנהגה הפוליטית חפצה בכך, אלא כי החיילים פשוט לא יוכלו להמשיך להילחם.

כי "המוטיבציה נלחמת לצד הנשק" – וכאשר הראשונה נעדרת, השנייה חסרת ערך.
ישראל הגיעה לרגע האמת: אי אפשר להפציץ התנגדות עד שתמות, ואי אפשר לאלץ חיילים להמשיך בלחימה כשהם קורסים מבפנים.

אולי זה ידרוש עוד זמן, אולי עוד קורבנות – אך כיוון המלחמה ברור: עליונות חומרית לבדה איננה מספיקה עוד.
והמנצח בשדה הנפש – הוא שיכתוב את הפרק האחרון.