15:19 זמן קודס הכבושה
בספרו "ביבי: הסיפור שלי", מציג את עצמו בנימין נתניהו כמנהיג הנשען על תחכום ושכל להשגת הישגים עבור עמו. אך בפועל, דרך פרטי סיפוריו, הוא חושף מבלי להתכוון מערכת השפעה סבוכה הכוללת לוביסטים ציוניים כלכליים, תקשורתיים ופוליטיים שפועלים במקביל למדיניותו.
נתניהו אינו מזכיר את קשריו ישירות עם אותם לוביסטים, אך מדבר על תוצאות שלא יכלו להתקיים אלמלא היו כלי לחץ אדירים שפעלו מאחוריו בוושינגטון ובבירות נוספות.
נתניהו נוהג להתרברב ב"קשריו ההדוקים" עם דמויות אמריקאיות משפיעות, משני צידי המפה הפוליטית – רפובליקנים ודמוקרטים. הוא טוען כי הצליח להשפיע על החלטות של נשיאים עוקבים, מביל קלינטון ועד דונלד טראמפ, באמצעות "הסברה ושכנוע", אך העובדות מצביעות על משהו עמוק בהרבה.
כי שכנוע בלבד, מבחינה לוגית, אינו מספיק כדי לשנות עמדות של ממשלים שלמים. אך נוכחות הלובי הישראלי – ובמיוחד ארגון AIPAC – אפשרה לנתניהו להפוך את התמיכה בישראל למחויבות, הן ברמה הפוליטית והן הכלכלית.
לכן, אלו שנתניהו מכנה שוב ושוב "חברים" בקונגרס האמריקאי, הם למעשה חלק ממבנה לחץ שיטתי שפועל לטובתו במשך עשרות שנים.
המאבק על הסכם הגרעין
בפרק חשוב במיוחד בספרו, מספר נתניהו כיצד עמד מול ממשל אובמה בסוגיית הסכם הגרעין עם איראן, וכיצד עלה על בימת הקונגרס האמריקאי מבלי לתאם עם הבית הלבן.
הוא מתאר את המהלך כ"עמדה אמיצה", אך נמנע מלהזכיר כי הצלחתו באותו נאום הייתה תוצאה של תיאום מוקפד בינו לבין קבוצות לחץ פרו-ישראליות.
מאחורי נאומו בקונגרס, שזכה לסיקור תקשורתי רחב ודיבר בו על "האיום האיראני", עמדה קמפיין תקשורתי ומימוני רחב שהובל בידי רשתות תורמים ציוניים ומכוני מחקר המקושרים לישראל. נתניהו כמובן אינו מודה בכך בפומבי, אך מציין שחברי הקונגרס "הבינו את טענותיו מיידית" – רמז לכך שהשפעת הלובי קדמה לדבריו והכינה את הקרקע לתמיכה בו.
כמו כן, מתגאה נתניהו בקשריו עם אנשי עסקים יהודים ברחבי העולם, דוגמת שלדון אדלסון ורונלד לאודר, ומכנה אותם "תומכים בחזונה של ישראל לביטחון ושגשוג". הוא לא מדבר על המימון הישיר שקיבל מהם, אך מזכיר במקומות שונים כיצד הצליח להתגבר על משברים כלכליים ופוליטיים בזכות "חברים בחו"ל".
רמזים אלו מספקים די להבין את התפקיד הכלכלי שממלאות האליטות הציוניות במימון מסעות הבחירות שלו בארצות הברית. כל העובדות מצביעות על תמיכה כספית ופוליטית מאורגנת שהוא נהנה ממנה בקביעות דרך ערוצים אלו – מה שמאפשר לו להישאר בשלטון.
החלטת העברת השגרירות
אחד הביטויים הבולטים להשפעה זו מופיע בתיאורו את החלטת העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. נתניהו אומר שטראמפ היה "בעל אומץ", אך גם מדגיש את עוצמת הלחץ שהופעל על הממשל האמריקאי מצד לוביסטים ותומכי ישראל.
לכן, לא הייתה זו החלטה שנבעה מהשתכנעות פתאומית של טראמפ, אלא תוצאה של לחץ מצטבר שתואם מראש בידי נתניהו ותומכיו בוושינגטון.
במובן הזה, לא ניתן להפריד את ה"הצלחה" שנתניהו מתהדר בה מההשפעה השיטתית שמפעילים לוביסטים ציוניים בתוך מוסדות השלטון האמריקאי.
השגת חיסוני פייזר
נתניהו מזכיר גם את סיפור השגת חיסוני פייזר בתקופת מגפת הקורונה, כדוגמה נוספת לאופן שבו פועלת רשת ההשפעה. לדבריו, פנה ישירות לאלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, והסכים עמו שישראל תהיה המדינה הראשונה שתקבל את החיסון.
כמובן, נתניהו ניסה להציג זאת כהישג אישי, כפי שנוהג תמיד, אך התעלם מהעובדה שהקשר בין הצדדים נבנה מתוך רשת אינטרסים יהודית עולמית שאפשרה לו לעקוף את תורן של מדינות גדולות.
דבר דומה התרחש גם בהסכמי אברהם, שבהם עשה נתניהו שימוש ברשתות כלכליות ותקשורתיות כדי לשווק את הנורמליזציה כ"פרויקט השקעה משותף" – תהליך שבו נטלו חלק כמה מדינות ערביות שנועדו לעמוד לצד הסוגיה הפלסטינית ולא להיסחף אחרי הלוביסטים.
מה שאירועים אלה מגלים, הוא שהשפעת ישראל בארצות הברית כבר אינה מסורתית – אלא מקבילה לקבלת ההחלטות עצמה.
במובן זה, לא ניתן לדבר עוד על עצמאות ההחלטה האמריקאית, כפי שטראמפ נוהג להציג, משום שרשת הלוביסטים הציונית פועלת יומם וליל. המשך דפוס זה יוביל בסופו של דבר להחלשת מעמדה של ארצות הברית עצמה – שכן היא נושאת במחיר הבחירות של נתניהו, שהולכות והופכות ליקרות יותר.
סופר: אל-חנאדק
