ישראל במבחן אסטרטגי: בין ההתרחבות האזורית לכישלון ההרתעה

העימות הנוכחי מהווה נקודת מפנה מהותית במסלול העימות בין ישראל לציר ההתנגדות, כאשר המלחמה עברה ממערכה מוגבלת בשטח למבחן כולל של תפיסת העולם הישראלית כלפי הסביבה האזורית. ישראל יוצאת מנקודת הנחה שהביטחון שלה אינו מושג באמצעות הרתעה חלקית או הישגים צבאיים מוגבלים, אלא באמצעות מטרות כוללות שמטרתן לעצב מחדש את מאזן הכוחות ולבסס את מעמדה ככוח דומיננטי באזור. אולם המציאות בשטח, מורכבות הסביבה הבין־לאומית ונחישות היריבים הופכים את היעדים הללו לכרוכים במכשולים מבניים שמונעים את מימושם, וכך הופכת המערכה למסלול ארוך של שחיקה והצטברות – יותר מאשר הכרעה ישירה.

צמצום יכולות הציר ובניית משוואת הרתעה מתמשכת

ישראל רואה בפירוק ציר ההתנגדות שער לעליונות אסטרטגית. היא נקטה במדיניות של חיסולים ממוקדים ומכות צבאיות בלבנון, עזה, סוריה ותימן, לצד לחץ מתמשך בגדה המערבית – במטרה לשבש את המבנים הארגוניים ולצמצם את נתיבי האספקה. אך ההישגים היו חלקיים בלבד: ישראל נכשלה בחיסול חמאס או ניטרול יכולות חיזבאללה, ולא הצליחה לעצור את התוכנית הגרעינית והטילית של איראן. לכן, הישגיה מצטמצמים למהלכי שחיקה זמניים ולחצים נקודתיים, בעוד שהכרעה כוללת מול הציר או ביטול יכולת ההרתעה שלו נותרת מחוץ להישג.

הרתעה נתפסת כיעד אסטרטגי עליון, שכן היא מעניקה לישראל תחושת ביטחון לטווח הארוך. למרות המכות שספגו עזה, לבנון ואיראן, ההרתעה נותרה רעועה ולא הפכה למשוואה יציבה. ההתנגדות שומרת על יכולתה לשיקום ויוזמה, בעוד ישראל נכשלה בבלימת התקדמות היכולות האיראניות. לכן, הרתעה בת־קיימא היא מטרה ארוכת טווח, הדורשת מערכת שלמה של הגנה ואיומים, אך היא נתקלת באתגרים של גמישות היריבים, מגבלות כלכליות ולחצים בין־לאומיים.

הכרעה בזירה הפלסטינית, התפשטות גאוגרפית וגבולות השליטה

ישראל מנסה לכפות מציאות חדשה בשטח באמצעות אזורים חוצצים בעזה, בגדה ובדרום לבנון, לצד ביסוס נוכחות בסוריה – במסגרת תפיסת "ישראל הגדולה". על אף הישגים טקטיים זמניים, שליטה קבועה או שינוי דמוגרפי נותרו כמעט בלתי אפשריים. ההתנגדות העממית ומורכבות הסביבה האזורית מונעים כל הרחבה גאוגרפית ברת קיימא. לכן, יעד זה נותר משני יחסית ותלוי בתוצאות המלחמה ובהשלכותיה המדיניות.

ישראל שואפת לחסל את חמאס ולסיים את מודל ההתנגדות הפלסטינית, אך היא לא הצליחה לכפות חלופה פוליטית יציבה או לשבור את רצון החברה הפלסטינית. נכון שהיא גרמה להרס נרחב וחיסלה רבים מהמנהיגים, אך רעיון ההתנגדות נותר מושרש בזהות הפלסטינית ומציב מכשול כמעט בלתי עביר. הישגיה מתמצים בשיתוק זמני של המבנים הצבאיים והארגוניים, מבלי להגיע לרמת הכרעה אסטרטגית.

השבת הלגיטימציה הבין־לאומית והתגוננות מפני תגובות עתידיות

ישראל ניסתה להצדיק את מלחמתה כמאבק להגנה על "הציוויליזציה המערבית", וגייסה תמיכה אמריקנית ומערבית. אך היא נתקלה בגידול בביקורת בין־לאומית ובהאשמות של רצח עם, שאיבדו לה את יכולת השיקום התדמיתי. גם אם השיגה תמיכה רשמית מחלק מהממשלות, דעת הקהל העולמית וארגוני זכויות האדם מציבים לה אתגר מתמיד שקשה לעקוף.

ישראל מתמקדת במניעת הפתעות נוסח מתקפת ה-7 באוקטובר, באמצעות חיזוק הביצורים, פיתוח מערכות הגנה ושימוש בבינה מלאכותית. אך חיסול מוחלט של יכולת ההתנגדות להגיב נותר בלתי מושג, שכן האיומים ממשיכים דרך טילים, רחפנים ומנהרות. יעד זה הופך אפוא למסלול ארוך טווח של שחיקה מתמשכת ותיאום עם בעלי ברית – ללא ערובה לביטחון קבוע.

שינוי מאזן הכוחות עם יריבים אזוריים

ישראל רואה בשמירה על עליונותה יעד המחייב עיצוב מחדש של הסביבה האזורית כך שתבטיח את יתרונה האיכותי מול ציר ההתנגדות. למרות שגרמה נזקים טקטיים בעזה ובלבנון, היא לא הצליחה לחסל יכולות אסטרטגיות או לשנות את מאזן הכוחות מול איראן. הישגיה מוגבלים להחלשת יכולות זמניות ולעיכוב פרויקטים מסוימים, מבלי להגיע לשינוי כולל במציאות האזורית.

ישראל שואפת לנצל את המלחמה להרחבת בריתות אזוריות ובין־לאומיות, במיוחד עם מדינות ערב שהצטרפו להסכמי אברהם. אך היא נכשלה בהרחבת מעגל הנורמליזציה, במיוחד מול ערב הסעודית, בשל מראות ההרס והטבח בעזה. לכן, הרחבת הבריתות תיתכן רק באופן חלקי, באמצעות הסדרים ביטחוניים וכלכליים מוגבלים – אך היא כפופה למכשולים פוליטיים ואתיים משמעותיים.

סיכום

סקירה של היעדים הישראליים מראה כי ההישגים עד כה מוגבלים ומקומיים, בעוד שהמטרות הכוללות נותרות רחוקות. ישראל לא הצליחה להגיע להכרעה אסטרטגית בשום חזית, לא לחסל את רעיון ההתנגדות ולא לשנות את מאזן הכוחות האזורי. ההישגים שברשותה הם זמניים וחשופים לשחיקה, בעוד שהיא ניצבת מול מסלול של שחיקה מתמשכת שהופך את האסטרטגיה שלה לתהליך מצטבר איטי – במקום ניצחון מכריע.