12:41 זמן קודס הכבושה
ארצות הברית שואפת מזה שנים לכפות חזון מעוות של שלום, שכותרתו הרחבה היא נורמליזציה ומהותו שיווק ישראל כמדינה טבעית באזור. הסכמי אברהם, והמפגשים הסודיים והפומביים, כולם משתלבים בהקשר הזה. אך שאלה אחת מערערת את כל הנרטיב הזה מהיסוד: האם ההתקרבות לישראל מונעת תוקפנות כלפי המדינות שמנרמלות עמה? מה שאירע לאחרונה בדרום סוריה מספק תשובה חד-משמעית.
מפגש באזרבייג'ן... וטילים על דמשק
לפני מספר ימים, חשפו דיווחים על מפגש שנערך בין הנשיא הסורי אחמד א-שרע (אל-ג'ולאני) לבין גורמים ישראלים באזרבייג'ן. ההדלפות רמזו על קיומו של דיאלוג מקדים ועל האפשרות שעמוד חדש ייפתח בין סוריה לישראל. אך התוצאה הייתה שונה מן הציפיות: לא חלפו ימים אחדים, וישראל פתחה בתקיפות על דמשק, תוך שהיא מצדיקה את ההתקפה בהגנה על הדרוזים בא-סווידא ובאופן טבעי גם בהגנה על אתרים רגישים שכבשה ברמת הגולן.
במילים אחרות, גם בשיא הדיבור על קירוב והבנה, החליטה ישראל להשתמש בהפצצה ככלי לגיטימי להעברת מסריה. א-שרע עצמו, ששמו הועלה כ"גשר פוטנציאלי", לא ניצל מהאיום, לפי דיווחים תקשורתיים רבים. התקיפות אף היו קרובות מאוד לארמונו הנשיאותי בדמשק.
זו אינה תקדים. כל הניסיון ההיסטורי הוכיח שישראל אינה מכבדת שום הסכם או קשר אם הם מתנגשים עם מה שהיא מכנה "ביטחונה הלאומי" או האינטרסים שלה. מצרים, שחתמה על הסכם שלום לפני 45 שנה, ממשיכה לשמש מטרה לחדירה ביטחונית, תקשורתית וסייברית. ירדן, שכרתה את הסכם ואדי ערבה, לא ניצלה מהצהרות משפילות ומהתערבויות חוזרות ונשנות.
היום, סוריה איננה מקרה יוצא דופן, אלא רק דוגמה חדשה בשרשרת ארוכה. מה שהתרחש בדרום סוריה מזכיר לכולם שישראל אינה מחפשת שותפים אלא נספחים שקטים, שמצייתים וגם משלמים את המחיר.
האם הנורמליזציה מגנה?
למרות שמדינות מפרץ כמו איחוד האמירויות ובחריין הצטרפו להסכמי נורמליזציה עם ישראל מאז שנת 2020, נורמליזציה זו אינה מהווה ערובה אמיתית לביטחונן של מדינות אלה מול אפשרות של תקיפות עתידיות מצד ישראל. ישראל אינה פועלת מתוך היגיון של שותפות, אלא מתוך שיקולים אסטרטגיים ביטחוניים, שבמסגרתם היא רואה את עצמה מעל לחוק הבין-לאומי ומעל להתחייבויותיה – גם כלפי מי שחותמים עמה על הסכמים.
היסטוריית המעורבות האזורית של ישראל מספקת לכך הוכחות חד-משמעיות: ישראל הפציצה מדינות כמו עיראק ולבנון בשלבים שונים, לעיתים אף בניגוד להבנות בין-לאומיות, מה שמעיד על כך שהבנה עם ישראל אינה שקולה להגנה ממנה. והגרוע יותר – ישראל שומרת לעצמה את הזכות לבצע תקיפות מקדימות נגד כל ישות או מדינה שהיא רואה בהן איום פוטנציאלי, לרבות מדינות שמנרמלות עמה, אם יחול שינוי בעמדותיהן או אם יפעילו עליה לחץ מדיני או כלכלי בעתיד.
במקרה של התפרעויות פנימיות או שינוי בדעת הקהל במדינות אלו, ייתכן שישראל לא תהסס להשתמש באמצעי ההשפעה שלה או אף בכוחותיה המודיעיניים כדי "ליישר קו" עם מי שהיא רואה כ"חורגים מן הציות". מכאן, שההימור של כמה ממשלות במפרץ על כך שקשר פומבי עם ישראל יגן עליהן מפני פגיעה – הוא הימור קצר-רואי. ישראל אינה מחפשת ידידים, אלא סביבה נכנעת שמשרתת את ביטחונה המוחלט ונענית ללא תנאים לכל שינוי בסדרי העדיפויות שלה.
תרמית הנורמליזציה
לפיכך, על המדינות השוקלות לנרמל את יחסיהן עם ישראל לעצור ולבחון לעומק את הניסיון האחרון, ולהבין שנורמליזציה אינה ערובה לביטחון הלאומי ואינה אמצעי לשמירה על האינטרסים הלאומיים כפי שמנסים להציג אותה. ישראל איננה שותפה טבעית באזור, ואינה יכולה להיות כזו. מדובר בישות התפשטותית שהוקמה על יסוד של תוקפנות, ואסטרטגייתה נשענת על בגידה, חדירה מבפנים ופירוק מבני מערכות.
מי שמתייחס אליה כאל מדינה טבעית שניתן להגיע עמה להבנות על בסיס אינטרסים משותפים, מתעלם מהיסטוריה ארוכה של הפרת הסכמים, פגיעה בריבונות מדינות, וביצוע חיסולים וריגול גם בערי בירה "ידידותיות". הניסיון מוכיח באופן חד משמעי: ישראל מחויבת אך ורק למה שמבטיח את עליונותה הביטחונית המוחלטת, והיא אינה מהססת להתנער מכל הסכם אם משתנים האינטרסים שלה או אם היא חשה באיום – ולו קל – עליהם.
מכאן, ההימור על עסקאות שלום אינו אלא אשליה, והאפשרות היחידה לביטחון אמיתי היא היערכות מתמדת של המדינות הללו להתמודדות עם אויב זה – ולא נפילה למלכודת שיתוף הפעולה הפוליטי והכלכלי שהוא טומן.
סופר: אל חנאדק
