תוכנית ינון: פרויקט פירוק האזור לבניית ישראל הגדולה

מסמך עודד ינון שפורסם בשנת 1982 במגזין העברי כיוונים לא היה ניתוח אקראי, אלא מפת דרכים אסטרטגית גלויה שקראה להנדסה מחדש של המזרח התיכון על בסיסים עדתיים ואתניים לטובת ישראל. רעיון היסוד – כפי שנוסח על ידי ינון ותומכיו – מבוסס על אבחנה גיאו־פוליטית: קיומה של "אזור מאוחד, חזק ומלוכד מהווה איום על המשך קיומה של ישראל". לפי חזון זה, הערובה הטובה ביותר לביטחון ישראל היא פירוק המדינות הערביות השכנות לישויות קטנות ועוינות זו לזו, חסרות יכולת לשלוט בגורלן או לאתגר את פרויקט "ישראל הגדולה" בשל ריבוי בעיותיהן ומשבריהן.

מחבר התוכנית היה עודד ינון, לשעבר יועצו של שרון ודיפלומט ישראלי, שגיבש את חזונו לאחר זעזוע מהתנועות הלאומיות הערביות ופרוץ משברים אזוריים. המסמך הציע חלוקת מדינות מפתח כמו לבנון, עיראק, סוריה, מצרים ואפילו סעודיה ליחידות עדתיות ואתניות, כך שיהפכו לאוסף ישויות קטנות שישראל תוכל לעצב מתוכן בני ברית או כפופים.

מנגנון הפירוק: איך ישראל מציתה משברים עדתיים?

אין הכרח שהכלי יהיה תמיד כיבוש ישיר מצד ישראל, אלא יצירת מצע לפילוגים נחשבת גם היא למדיניות חשובה שניתן ליישם במדינות ערב. פעמים רבות פועלת ישראל באמצעות ניצול מודיעיני במדינות שבהן יש לה השפעה, וכן בתמיכה בזרועות פוליטיות או חמושות של עדות מסוימות או מפלגות שוליות ומימונן לשם פרויקטים עדתיים מפלגים. כך נוצרת תשתית להסית לעדתיות, שתתגלם בהמשך בצורת "מלחמות אזרחים" מכלות מבפנים. ישראל שואפת במיוחד ללבות סכסוכים סוניים־שיעיים, משום שרוב מדינות ערב כוללות שתי עדות אלו. בדרך זו מוחלשות יכולות ההתנגדות העממית או האחדות הלאומית, ונפתחות פרצות להתערבות זרה.

מדינות על לוח חם: עיראק, לבנון, סוריה

שלוש זירות נראות כמתאימות ביותר לפיצוץ לפי התוכנית הציונית:

• עיראק: הרב־עדתיות והאתניות (שיעים, סונים, כורדים) מהוות קרקע פורייה למודל החלוקה. הפירוק המוסדי שנלווה לפלישה האמריקאית סיפק דוגמאות מעשיות לאיך מתבצע ריקון מדינה ממשאביה.

• לבנון: עדתיות פוליטית טבועה במבנה המדינה; קל לנצל פילוגים כדי להאריך משברים או להפכם לישויות בפועל, מה שמשרת לוגיקה של חלוקת משאבים והשפעה.

• סוריה: לפי תוכניות ינון והבאות אחריהן, סוריה היא בלב המוקד, כגשר אסטרטגי. הפירוק לישויות עדתיות ואתניות – דרוזים, כורדים, סונים ועלווים – נועד לקטוע כל מערך הגנה אזורי סביב ישראל, תוך שימוש ב"מעבר דוד" ככלי ביצועי בשטח.

תוכנית ינון לסוריה: פרטים ואסטרטגיה ביצועית

התוכנית כלפי סוריה כללה שני מהלכים מקבילים: תחילה מדיניות המקדמת דרישות לאוטונומיה וממסדת אותן בתקשורת ובפוליטיקה, ובהמשך צעדים בשטח שמבססים בידול גיאוגרפי ודמוגרפי (לחץ כלכלי, עקירה הדרגתית, ניתוק אזורים מהמרכז). הכלים כללו חימוש קבוצות מקומיות, עידוד הגירה או עקירה של קבוצות מסוימות, ויצירת מבנים כלכליים־תרבותיים שקושרים מיעוטים כמו הדרוזים לישראל (באמצעות עבודה, פרויקטים, אזרחות). היעד ארוך הטווח: הפיכת חלקים מדרום וממזרח סוריה לישויות מפורקות.

מדינות "שקטות" ברשימת ההמתנה

לא כל המדינות מיועדות לפיצוץ אלים; חלקן צפויות ל"סיפוח שקט" או להשפעה הדרגתית – כמו מצרים, ירדן וסעודיה – בשל רגישותן וקשריהן עם ישראל. התוכנית עבור מדינות אלו מבוססת על "כלים רכים": פגיעה במרקם התרבותי, לחץ כלכלי וניצול משברים תרבותיים (בסעודיה, פערים בין ההנהגה לאוכלוסייה), או ערעור האמון במוסדות המדינה (במצרים).

מעבר לאסטרטגיות אלה מסתתרת שאיפה רחבה יותר: שינוי מפת האזור כך שתשרת ישראל השולטת במשאבים, בצירי תחבורה ובמעברים אסטרטגיים. חזון זה מקושר בתודעה הישראלית לנרטיבים מקראיים על "ארץ המובטחת", להשגת חלום "ישראל הגדולה".

תוכנית ינון נותרה מראה למי שמבקש להבין את שיטת הפירוק שישראל חותרת אליה ומשתמשת לשם כך בכלים פוליטיים, מודיעיניים ותרבותיים לאורך עשורים. ההתמודדות מול תוכנית זו מחייבת טיפול בסיבות החולשה הפנימית (כלכליות ופוליטיות) וסיכול כלי הפילוג בטרם יהפכו המדינות לישויות עוינות זו לזו. בהיעדר פרויקט ערבי עצמאי וחזק, סכנת הפירוק נותרת קיימת – מה שמחייב ערנות אסטרטגית ופוליטית אמיתית מצד מדינות האזור וחברותיהן.