דיפלומטיית האלימות: כשהרס הופך לכלי מיקוח

בית שדורש שנים רבות של עבודה מאומצת לבנותו, יכול אדם פזיז, שמחזיק רק במחיר של קופסת גפרורים, לשרוף בתוך שעה. כך גם עם כלבים – ההרעלה זולה בהרבה מהגידול והטיפוח שלהם. ואף במדינות: השקעה של עשרים מיליארד דולר בארסנל גרעיני עלולה לגרום להרס גדול בהרבה ממה שיכולה אותה סכום לייצר כהשקעה פורה.
היכולת להזיק מעוררת תמיד פליאה, ולעיתים קרובות מנוצלת כדי לעורר רושם או פחד.

החזקה ביכולת להזיק – אותה עוצמה מוחלטת שאינה יוצרת, המסוגלת להשמיד את מה שיקרים לאחרים ולגרום להם כאב וצער – מעניקה לבעליה סוג של כוח מיקוח והשפעה.
לא תמיד נעשה שימוש מיידי ביכולת זו, אך היא תמיד נוכחת. בעולם התחתון, היא מהווה את הבסיס לסחיטה, חטיפה ואיומים; בעולם העסקים – לחרמות, שביתות וסגירות כפויות. בחברות מסוימות נעשה בה שימוש כדי ללחוץ על מצביעים, עובדים ואפילו שוטרים. היא עומדת מאחורי ענישה חוקית ופיזית שמטיל הציבור כאמצעי הרתעה.

יכולת ההיזק יכולה להתבטא גם בצורות לא אלימות, כמו שביתות שיוצרות הפסדים כלכליים, או בצורות מוסתרות – כמו פגיעה עצמית שנועדה להטיל אשמה על אחרים. אפילו החוק עצמו יכול להפוך לכלי של איום – כפי שקרה באתונה העתיקה, שם שימשו תביעות משפטיות לסחוט כספים, בין אם בצדק ובין אם לא.
יכולת זו מהווה בסיס למשמעת במוסדות צבאיים ואזרחיים, ומשמשת גם במיתולוגיות ובדתות ככלי לדרישת ציות.

ביחסים בין מדינות, הופכת יכולת זו למה שניתן לכנות "דיפלומטיית כפייה".
הרתעה, תגמול, נקמה, טרור, מלחמות עצבים, סחיטה גרעינית, הפסקות אש, כניעה – כל אלה הן דרכים להשתמש באלימות ככלי למשא ומתן. לעיתים נעשה שימוש בכוח צבאי כדי להשיג מטרות בכפייה ולא בשכנוע, אך לרוב הוא מופיע כאיום שנועד לשנות את התנהגותה של מדינה אחרת.
אמצעי זה יכול לשמש לטובה או לרעה, להגנה או להתקפה, אך תמיד נשאר צורה של דיפלומטיה – החלק המכוער והשלילי שבה.

אין שם מסורתי לדיפלומטיה מסוג זה.
אין מדובר ב"אסטרטגיה צבאית" במובן הטכני, שכן אינה נועדה רק להשגת ניצחון צבאי, אלא לכפיית רצון. זוהי הפעולה שהייתה נשארת לצבא כשמלחמה הייתה מתקרבת או פורצת, אך בעשורים האחרונים הפכה למרכיב מרכזי במדיניות החוץ – במיוחד בארצות הברית – שם התמזגו הכוח הצבאי והעבודה הדיפלומטית כפי שלא קרה קודם.

במהלך הספר מבקש המחבר להבהיר את העקרונות שמאחורי "דיפלומטיית האלימות".
ייתכן והמילה "עקרונות" נשמעת יומרנית, אך מטרתו הייתה לבחון כיצד משתמשות מדינות ביכולתן לאלימות ככלי למו"מ – כיצד הן עושות זאת, מהם הקשיים והסיכונים, ומהם הגורמים להצלחה או כישלון.
גם כאשר מדינות מתחרות זו בזו, האינטרסים שלהן נותרים שזורים; בלעדי שזירה זו אין מו"מ – רק עימות עיוור.

יחד עם זאת, אין מדובר בספר על מדיניות יומיומית.
אין בו תוכניות לארגון מחדש של נאט"ו, לריסון סין, לשחרור קובה או למניעת חימוש גרעיני של הודו.
עקרונות אינם הופכים למדיניות ישירות – מדיניות תלויה בערכים, מטרות והערכות, ולעיתים אף עקרונות מנוגדים נאבקים עליה.

הספר אינו עוסק בנושאים כמו פירוק מנשק, מהפכות או טרור פנימי – כל אחד מהם דורש טיפול עצמאי.
גם עיסוק בעולם רב-קוטבי מוגבל, אף על פי שהעקרונות שהוצגו עשויים להיות רלוונטיים גם לו, כפי שהם רלוונטיים לעולם דו-קוטבי.
אם התוכן נדמה כרלוונטי להווה, סביר שיישאר כך גם בעתיד – גם אם לא בשלמותו.

המחבר לא הסתמך על ראיות נרחבות, אלא על דוגמאות היסטוריות שנועדו להבהיר את הרעיונות.
חלקן לוו בדמיון מסוים לשם האיורים.
על אף שיצירות כמו מלחמות הגאלים של קיסר או המלחמה הפלופונסית של תוקידידס נקראות כמו ספרות, הן עשירות ברעיונות.
נעשה גם שימוש בדוגמאות עכשוויות לשם הבהרת טקטיקות ועקרונות – אך אין בכך כדי להביע תמיכה בהן.

המחבר לא כתב את הספר לבדו;
הוא קיבל תרומות והערות חשובות שסייעו בבנייתו ובניסוחו.
מבקרים כמו ברנרד ברודי וג'יימס א. קינג הבן מילאו תפקיד פעיל בבדיקת הפרקים, ואחרים העירו על בהירות השפה וארגון הרעיונות.
הספר הוצג לדיון במכוני מחקר אסטרטגיים וביטחוניים בוושינגטון ובלונדון, וחלקים ממנו הועברו בהרצאות באוניברסיטת ייל באביב 1965.

מטרת הספר היא להראות כיצד נעשה שימוש בכוח – לא רק ככלי למלחמה, אלא כשפת משא ומתן – וכיצד האלימות עצמה הופכת לכלי דיפלומטי כפייתי, המשמש לעיתים לכפיית פתרונות, להרתעת אויבים או להגנה עצמית, על כל הסיכונים המוסריים, הפוליטיים והטקטיים הכרוכים בכך.