ביקורת על תאוריית חמש הטבעות: מדוע נכשלה התקיפה נגד איראן?

מאז סיום המלחמה הקרה, חוותה הדוקטרינה האווירית של ארצות הברית שינוי מהותי לעבר תיאוריות שמבטיחות הכרעה מהירה מן האוויר, ובראשן תיאוריית "חמש הטבעות" של הקולונל ג'ון וורדן. תיאוריה זו, שיושמה במלחמת המפרץ בשנת 1991, מבוססת על ההנחה כי פגיעה במרכזי הפיקוד והשליטה תביא לשיתוק מוחלט של מדינת האויב ובכך תושג הכרעה במחיר אנושי נמוך.

אך הנחה זו, למרות תפוצתה הרחבה במוסדות הצבאיים, לא עמדה במבחן המציאות, כפי שהדגישו מספר אנליסטים צבאיים, הבולט שבהם מייק פטרוצ'ה. במקביל, עם שינוי אופי המלחמות המודרניות לכיוון דגמים א-סימטריים ורשתיים, עלתה הצורך בגישות מציאותיות יותר, כגון מודל המנהיגות ההסתגלותית שפותח על ידי רונלד הייפץ ויושם על ידי ברנט גליסון כמסגרת יעילה בסביבות מורכבות ומשתנות.

ראשית: ביקורת על תיאוריית חמש הטבעות

פשטנות יתר בטיב המדינה

התיאוריה מניחה כי המדינה היא ישות מאוחדת המנוהלת ממרכז פיקוד מרכזי, וכי פגיעה בו תוביל לקריסה מיידית. אולם הנחה זו אינה עומדת במבחן המציאות, שכן רוב המשטרים, אפילו האוטוריטריים שבהם, נשענים על מבני סמכות מבוזרים. במקרה האיראני, מקבלי ההחלטות מתחלקים בין המנהיג העליון, משמרות המהפכה, הממשלה והמוסדות הביטחוניים – דבר ההופך את רעיון "השיתוק במכה אחת" ללא ישים.

כישלונות חוזרים בניסיון המעשי

על אף השימוש בתיאוריה בעיראק (1991 ו-2003), אפגניסטן, סרביה, ובניסיונות לפגוע בהנהגות אל-קאעדה ודאעש, לא הושגה הקריסה הרצויה. פטרוצ'ה מדמה זאת ל"רדיפה אחרי חזיון תעתועים אסטרטגי" המבוסס על אשליות בלתי ניתנות למימוש.

התעלמות מחשיבות ההפרעה האווירית

התיאוריה מתעלמת מהתפקיד הקריטי של פעולות הפרעה אווירית (Interdiction), שמטרתן שיבוש אספקה ותשתיות. לדוגמה, במלחמת העולם השנייה הן שיבשו את יכולת הצבא הגרמני לתגבר כוחות בצרפת, ובוייטנאם (1972) מבצע Linebacker I שיתק את היכולות של צפון וייטנאם. בעיראק, פעולות ההפרעה גרמו לפירוק הכוחות לפני קרב קרקעי.

שנית: מנהיגות הסתגלותית כמודל מציאותי חלופי

-קבלת אי הוודאות כהזדמנות: גישת ההנהגה ההסתגלותית רואה באי-ודאות הזדמנות להסתגלות, לא מכשול. במקרה האיראני, בו מתמזגים תגובות קונבנציונליות וא-סימטריות, גמישות זו היא הכרחית.

-חיזוק תרבות הלמידה: הנהגה זו שואפת להפקת לקחים מהעבר ולמניעת חזרה על שגיאות, תוך הדגשת חשיבות הידע המצטבר וההכנה לעימותים ממושכים – בניגוד להסתמכות על "מכה מהירה".

-העצמת יחידות השטח: בסביבות דינמיות, ריכוזיות מופרזת נכשלת. הנהגה הסתגלותית מעניקה סמכות נרחבת ליחידות השטח, מה שמייעל את קבלת ההחלטות והתגובה למתרחש.

-בניית גמישות מוסדית: הכוונה ליכולת הצבאית לשרוד ולהמשיך לפעול גם תחת מתקפה, באמצעות רשתות מבוזרות, ערוצי תקשורת מגוונים ותכניות חלופיות מוכנות.

-מנהיגות מונחית מטרה: גישה זו מאמינה כי בהירות מטרה אסטרטגית מחזקת את הלכידות הלאומית בעיתות מלחמה. כך באיראן, שם הפכה "ההתנגדות והריבונות" לעיקרון מנחה בפעולה הצבאית והפוליטית.

שלישית: התקיפה על איראן וכישלון ההכרעה האסטרטגית

במהלך 12 ימי עימות, פתחה ארצות הברית במתקפה אווירית מרוכזת על איראן, בהתאם לתיאוריית חמש הטבעות. התקיפות כוונו אל מרכזי פיקוד, הגנה אווירית, מתקנים גרעיניים ורקטיים.

למרות עוצמת המתקפה, ההנהגה האיראנית לא קרסה. להפך – מונו מיידית מפקדים חלופיים (שמותיהם היו מוכנים מראש למקרה של חיסולים), הופעלו מחדש רשתות השליטה, ויחידות משמרות המהפכה פעלו לפי תכניות חירום שהוכנו מראש.

תגובת איראן

-ביצעה תקיפות טילים מדויקות לעבר מטרות בתוך ישראל

-הפגיזה את בסיס "אל-עידיד" האמריקאי בקטאר ביום האחרון של הלחימה

-הדגימה יכולת הסתגלות מבצעית ושליטה בשטח חרף ההפצצות

סימני הנהגה הסתגלותית בביצוע האיראני

-קבלת אי-הוודאות: איראן פעלה מתוך הכרה במציאות משתנה והפעילה מיידית תכניות גיבוי.

-למידה מניסיון העבר: מאירועים כמו מלחמת עיראק, חיסול סולימאני, ומתקפות סייבר, בנתה איראן חוסן הנהגתי.

-העצמת פיקוד שטח: סמכויות התגובה נמסרו ליחידות משמרות המהפכה – ואלה פעלו ביעילות ובתיאום.

-גמישות מוסדית: רשתות פיקוד מבוזרות ומערכת תקשורת גמישה הביאו לכך שההפצצות לא שיתקו את המערך.

-מנהיגות מונחית מטרה: המטרה הפוליטית הייתה ברורה – עמידות וריבונות. זה מה שהפך את המאבק למשהו מעבר לתגובה צבאית.

סיכום

התקיפה על איראן הוכיחה את כישלונה של תיאוריית חמש הטבעות, שאינה מתאימה למורכבות המלחמה המודרנית. לעומתה, ההנהגה ההסתגלותית הציגה מודל מוצלח לניהול עימות – מבוסס על גמישות, למידה, העצמה ובהירות מטרה.

המלחמות המודרניות אינן מוכרעות בתקיפה אווירית ממוקדת, אלא באסטרטגיה מצטברת, חכמה ומסתגלת. לפיכך, על העתיד הצבאי להיבנות על מודלים ישימים – ולא על תיאוריות שכשלו במבחן המציאות.