01:43 זמן קודס הכבושה
אין היום בישראל מי שמפקפק בכך שהמלחמה בעזה נכנסה לשלב משברי. לאחר כשנתיים של לחימה קשה ונפגעים רבים, מתברר שה"ניצחון" איננו נראה באופק, ומה שנשאר הוא חילופי האשמות וחילופי תפקידים בין הצבא לפוליטיקאים. בהקשר הזה, עולה מחדש נושא השבויים, כאחד הקבצים המסוכנים ביותר החושפים את עומק הקרע בתוך המערכת השלטונית בתל אביב.
מה שפורסם ב"הארץ" ממקורות צבאיים חושף רבות: "צה"ל", דרך הרמטכ"ל אייל זמיר, מפעיל לחץ למצות את המו"מ עם חמאס לפני יציאה לכל פעולה רחבה בתוך עזה. המסר ברור: "אין שליטה על עזה לפני החזרת השבויים". בצה"ל יודעים שחורבן עיר בגודל עזה ידרוש לפחות שנה ושמחיר הדם יהיה כבד מאוד. ובעיקר – כל מהלך כזה יסכן את חיי השבויים, דבר שעלול להותיר כתם מוסרי פנימי קשה על הצבא שתמיד הציג עצמו כמגן "החברה הישראלית".
זמיר לא הסתפק באזהרה, אלא אף קרא בפומבי לקבל את "עסקת סטיב ויטקוב המתוקנת", והדגיש כי הצבא "הכין את התנאים" להשלמת ההחלפה. בכך, הוא גלגל את הכדור לידיו של נתניהו, באומרו שההחלטה היא בידי ראש הממשלה. כאן ברור שהמערכת הצבאית מבקשת להסיר מעצמה את האחריות המוסרית והפוליטית במקרה שהשבויים ייהרגו במהלך כניסה לעזה.
מן הצד השני, בנימין נתניהו מופיע נחוש עד הקצה. האיש שמולו עומד איום פוליטי ופלילי כאחד, רואה בהמשך המלחמה את המוצא היחיד. לכן הוא דוחה כל עסקה שאינה נושאת חותם של "ניצחון ישראלי", גם במחיר חיי השבויים שלטענתו המלחמה נועדה להשיבם. יתרה מכך, שר הביטחון ישראל כץ אישר את תוכניות הצבא לכיבוש עזה, תוך איום להפוך אותה ל"צירוף חדש של רפיח ובית חאנון".
נתניהו מבין שנסיגה עכשיו משמעה הודאה בכישלון כל המהלך, כלומר ש"מבצעי גדעון" לא השיגו את יעדיהם, וישראל לא הצליחה להכניע את חמאס או לשבור את ההתנגדות הפלסטינית. לכן הוא מהמר על הזמן, ועל הגב האמריקני – ובעיקר על ממשל דונלד טראמפ, שמביע נכונות לגבות כל אופציה צבאית, גם במחיר דם נוסף וטבח.
מה שקורה איננו רק ויכוח טקטי על עסקת חילופים. מדובר בקרע אמיתי בלב "המערכת הישראלית". הצבא, תשוש וכעוס ממשך המלחמה, מזהיר מפני סכנת התפוררות פנימית ומרי שקט במילואים. הפוליטיקאים, ובעיקר נתניהו ובני בריתו מהציונות הדתית, מתעקשים על מלחמה ארוכה – בכל מחיר.
התמונה בישיבת הקבינט האחרונה, כשהוויכוח התלהט בין זמיר לשר האוצר בצלאל סמוטריץ', אינה מקרה. היא משקפת מאבק עמוק בין מי שחפץ בעסקה כמעט בכל מחיר כדי להציל את הצבא מהתשה, לבין מי שרואה בהמשך המלחמה את הערובה היחידה להישרדות פוליטית.
בתוך הכאוס הזה, חמאס ממשיכה לנהל את הקלפים שלה בגמישות ובבהירות. היא מיהרה להאשים את נתניהו בהכשלת מאמצי התיווך, והדגישה שהסכמתה להצעה האחרונה הוכיחה את כוונת ישראל לחבל בכל הסכם אפשרי. מבחינתה, הפסקת אש היא הדרך היחידה להשבת השבויים, והיא מציבה את נתניהו במוקד האחריות מול דעת הקהל הישראלית.
מעבר לכך, העסקה המוצעת כוללת הפסקת אש של 60 יום, עם חילופי שבויים בשתי פעימות ונסיגת הצבא סמוך לגבול. אף שמדובר בצעד זמני, הוא כולל דיון על רגיעה מתמשכת כבר מהיום הראשון – מה שמבטא בפועל הודאה ישראלית בחוסר יכולת להכריע צבאית.
מנקודת מבט צבאית טהורה, ניסה זמיר להבהיר לסמוטריץ' שמה שמציעים נתניהו וכץ הוא הימור מסוכן. חמישה גורמים מרכזיים הופכים את כיבוש עזה למהלך נידון לכישלון:
הסיכוי להצלחה נמוך לאחר שכל הפעולות הקודמות כשלו.
אין ערובה להשבת השבויים, ויש סיכון גבוה לחיסולם.
אבדות כבדות בצה"ל – כפי שהוכח בחאן יונס.
משך הפעולה (שנה לפחות) בלתי אפשרי לעמוד בו מבחינה צבאית וציבורית.
אי אפשר לשלב בין שתי מטרות מנוגדות: חיסול חמאס והשבת השבויים.
זמיר מכיר היטב את העובדות האלו, ולכן מבקש להסיר מעליו אחריות. אולם עצם ההסכמה לדון בהרס עיר שלמה עם מיליון תושבים חושפת את הממד הפלילי של החשיבה הצבאית הישראלית.
הקרע במערכת הישראלית אינו עוד מחלוקת בין גנרלים לראש הממשלה. זהו ביטוי למשבר עמוק יותר הפוגע בליבה של ישראל: צבא שאיננו מצליח להשיג ניצחון, הנהגה פוליטית הבורחת קדימה, וחברה שסועה בין שבר השבויים לפחד מהתבוסה.
בסופו של דבר, המשבר הזה עלול להתפוצץ בעימות פנימי, במיוחד אם ההתנגדות תמשיך לגרום לאבדות כבדות לצה"ל. אז יגברו הקריאות להפסקת מיידית של המלחמה, ותיחשף האמת שכל מה שהתרחש לא היה אלא פרק נוסף מהיוהרה הישראלית – שנשברת מול עמידתה של עזה.
סופר: אל-חנאדק
