כישלון תוכניות הפירוק: עוצמת הלאומיות האיראנית מול המערב

לפני שלושה ימים אמר עלי שמחאני, יועצו של מנהיג המהפכה האסלאמית באיראן: "המטרה הסופית של ההתקפה הישראלית שבוצעה בתמיכה אמריקאית היא חלוקת איראן". הקריאות לחלוקת איראן שבו להישמע בחוגים מערביים כמענה לפתרון הבעיה האיראנית ולפירוק החברה האיראנית. אך האם ארצות הברית והמערב באמת מסוגלים לחלק את הרפובליקה האסלאמית?

מגזין Responsible Statecraft פרסם מאמר, שתורגם באתר "אלח'נאדק", תחת הכותרת: "בהתחלה המטרה הייתה שינוי משטר, וכעת הם רוצים לחלק את איראן". המאמר עוסק בתוכניותיהם של כמה מרכזי מחקר שמרניים בוושינגטון ובאירופה, כמו "הקרן להגנה על דמוקרטיות", הקוראים לחלוקת איראן על בסיס אתני בטענה שמדובר באמצעי להחלשת המשטר הקיים. מחברי הרעיונות הללו טוענים כי הגיוון האתני באיראן – נוכחות אזרים, כורדים, בלוצ'ים וערבים – מהווה נקודת תורפה שניתן לנצל לצורך פירוק המדינה. חלק מהקולות אף קראו להקמת ברית אזורית שתתמוך בתנועות בדלניות ותחזק תקיפות צבאיות באזורים מסוימים.

ואולם, המאמר מזהיר מפני הסכנה שבגישות אלו, ומדגיש כי איראן אינה מדינה שברירית הנתונה לסכנת קריסה, אלא אומה גדולה שמונה למעלה מ-90 מיליון תושבים, המאוחדים סביב זהות היסטורית ותרבותית מוצקה ולאומיות חזקה החוצה גבולות אתניים. הכותב מציין כי ניסיונות לחץ חיצוני וניצול הרב-תרבותיות עלולים להוביל לתוצאות הפוכות – כפי שקרה בעיראק ובסוריה, שם הסתיימו ההתערבויות המערביות באנרכיה מוחלטת.

עוד נטען במאמר כי המיעוטים באיראן, כמו האזרים, אינם חיים תחת דיכוי גורף ואינם דורשים עצמאות כוללת, אלא מתמקדים בדרישות תרבותיות מסוימות. אף באזורים המתמודדים עם תנאים חברתיים קשים, כגון בלוצ'יסטן, אין אינדיקציות אמיתיות לתמיכה רחבה בהתנתקות.

המאמר גם שופך אור על ההשלכות האזוריות והבינלאומיות של מדיניות כזו, ומציין כי ניסיון לחלק את איראן יוביל לעימות ישיר עם מדינות מרכזיות כמו טורקיה ופקיסטן, הרואות בתמיכה בבדלנים איום על ביטחונן הלאומי.

בסופו של דבר מסכם המאמר כי גישה זו, המבוססת על אשליות הפירוק, היא משחק באש שעלול להצית כאוס כולל שיחרוג מגבולות איראן. הוא קורא למערב לנטוש תוכניות הרסניות אלו ולאמץ גישה מציאותית יותר המתבססת על מעורבות ודיפלומטיה – במקום להוביל את האזור למלחמה חדשה אינסופית שאיש לא יוכל לשאת בתוצאותיה.

הטקסט המתורגם למאמר
הפנטזיות הפזיזות לפירוק המדינה מעוותות את הבנת הלאומיות האיראנית ומסכנות בתוצאות הרסניות

למוסד למדיניות חוץ בוושינגטון יש נטייה מסוכנת לפרק מדינות שהוא רואה כאויבות. כיום, מרכזי מחקר המזוהים עם השמרנים הניאו-שמרנים, כמו "הקרן להגנה על דמוקרטיות" (FDD) שמושבה בוושינגטון, ושותפיהם בפרלמנט האירופי, מקדמים בגלוי את רעיון פירוק איראן — אסטרטגיה הרפתקנית שעלולה להחמיר את חוסר היציבות במזרח התיכון, להצית משברים הומניטריים קטסטרופליים ולעורר התנגדות עזה מצד האיראנים ושותפיה של ארצות הברית כאחד.

בעקבות חילופי התקיפות בין ישראל ואיראן באמצע חודש יוני, טענה ברנדה שאפר, מהקרן להגנה על דמוקרטיות, שההרכב האתני המגוון של איראן מהווה נקודת חולשה שניתן לנצל. שאפר, שהייתה מזוהה במשך שנים עם קידום אינטרסים של אזרבייג'ן בתקשורת האמריקנית, נמנעה באופן עקבי מלחשוף את קשריה עם חברת הנפט הממשלתית האזרית "סוקאר". במשך שנים היא דוחפת לפירוק איראן על בסיס אתני, בדומה להתפרקות יוגוסלביה לשעבר, תוך התמקדות בקידום ניתוקה של "אזרבייג'ן האיראנית", שם מהווים האזרים את הקבוצה הלא-פרסית הגדולה ביותר במדינה.

דבריה של שאפר תואמים למאמר מערכת שפורסם לאחרונה בעיתון "ג'רוזלם פוסט", שקרא לנשיא טראמפ, ברוח התקיפות הישראליות הראשונות במלחמה הנוכחית נגד איראן, לקבל בגלוי את רעיון פירוק איראן. המאמר עודד הקמת "ברית מזרח תיכונית לפירוק איראן" ומתן "ערבויות ביטחוניות לאזורים שבהם יש מיעוטים סונים, כורדים ובלוצ'ים המעוניינים בהיפרדות". העיתון אף קרא לישראל וארצות הברית לתמוך בניתוקה של מה שהוא מכנה "דרום אזרבייג'ן" — כלומר האזורים בעלי הרוב האזרי בצפון-מערב איראן — מהמדינה האיראנית.

במקביל, דוברת התחום החוץ-מדיני של קבוצה ליברלית-מרכזית בפרלמנט האירופי קיימה כנס בנושא "עתידה של איראן", לכאורה לדיון באפשרות מהפכה "מוצלחת" נגד הרפובליקה האסלאמית. אך למעשה, הדוברים האיראנים היחידים שהשתתפו היו בדלנים אתניים מאזרבייג'ן האיראנית ומאהוואז. מאז ניתק הפרלמנט האירופי את קשריו עם הגופים הרשמיים האיראניים באופן חד-צדדי בשנת 2022, הוא הפך לזירה עבור קבוצות אופוזיציה קיצוניות בגלות — בהם המלוכנים, ארגון מג'אהדין ח'לק והבדלנים האתניים.

עם זאת, איראן איננה מדינה שברירית העומדת על סף קריסה, אלא אומה שמונה 90 מיליון תושבים, שנהנית מתחושת זהות היסטורית ותרבותית עמוקה. בעוד שתומכי הבלקניזציה אוהבים להתמקד בגיוון האתני באיראן – האזרים, הכורדים, הבלוצ'ים והערבים – הם ממעיטים בעקביות בכוחה המאחד של הלאומיות האיראנית. כפי שציין לאחרונה החוקר שרווין מאלכזאדה בעיתון לוס אנג'לס טיימס: "יש קונצנזוס חזק בקרב החוקרים שהפוליטיקה באיראן מתחילה ברעיון שאיראן היא עם בעל היסטוריה רציפה ואומה 'המתנשאת מן העבר הרחוק'." הלאומיות מספקת את הזירה הפוליטית הרחבה שבה נאבקות קבוצות ואידיאולוגיות שונות באיראן – בין אם מלוכניות, אסלאמיסטיות או שמאליות – על כוח והשפעה.

עשורים של לחצים חיצוניים – מסנקציות, דרך מבצעים חשאיים ועד למלחמה – חיזקו את הלכידות הזו. הרעיון שעוררות רגשות בדלניים תוביל לפירוק איראן הוא אשליה מסוכנת – אשליה שמתעלמת במכוון מהעובדה שהיוזמות שרובן תוכננו על ידי ניאו-שמרנים תומכי ישראל הובילו לתוצאות הפוכות בעיראק ובסוריה, כשהן הותירו אחריהן כאוס.

אסטרטגיה זו גם חושפת את הבורות העמוקה של תומכיה כלפי המציאות בשטח. שאפר, התומכת באחדות האזרית, אף עודדה תקיפות אוויריות ישראליות על תבריז – הלב התרבותי והכלכלי של אזרבייג'ן האיראנית.

גישה זו אינה רק בלתי מוסרית; היא נשענת על חוסר הבנה עמוק של הדינמיקה הפנימית באיראן. שאפר ודומיה מצפים שלחץ חיצוני על טהראן יעורר התקוממות אזרית (ואחרות) נגדה. אך למעשה, כמו בשאר איראן, ההתקפה הישראלית האחרונה עוררה אפקט של "התקבצות סביב הדגל", שכן האזרים האיראנים משולבים עמוקות במרקם הלאומי: גם המנהיג העליון, איתוללה עלי ח'אמנאי, וגם הנשיא מסעוד פזשכיאן – הם ממוצא אזרי.

לפני חודש הסתובבתי ברחובות תבריז, עיר עתיקה רווית היסטוריה וזהות איראנית. תבריז, רחוקה מלהיות מוקד לבדלנות, מהווה עדות חיה לאחדותה האיתנה של איראן. מוזיאון אזרבייג'ן מציג בגאווה פריטים ארכיאולוגיים מן הציוויליזציה האיראנית המשתרעת אלפי שנים לאחור, בעוד שבית החוקה מנציח את תפקידה המרכזי של תבריז במהפכה החוקתית של 1906 – תנועה שעיצבה את הלאומיות האיראנית המודרנית וממשיכה להוות השראה לכוחות הדמוקרטיים ולחברה האזרחית ברחבי המדינה.

הרעיון שתבריז – או כל עיר אזרית מרכזית אחרת באיראן – תתקומם לפי בקשת וושינגטון או ירושלים הוא בגדר פנטזיה. האזרים האיראנים אינם מיעוט מדוכא הממתין לשחרור; למעשה, הם שגשגו בתוך איראן. רוב הפעילים האזרים הביקורתיים באיראן מנסחים את דרישותיהם במסגרת זכויות תרבותיות, לא עצמאות.

נכון שעוולות מקומיות עשויות להיות קשות יותר באזורים הכורדיים והבלוצ'יים, במיוחד באחרונים – המרוחקים, העניים והסונים. אך גם שם, אין עדות לתמיכה ציבורית רחבה בהיפרדות. מעבר לכך, כל ניסיון לנצל תסכולים קיימים עלול להציב את ארצות הברית במסלול התנגשות עם בעלי בריתה ושותפיה האזוריים.

טורקיה, בעלת ברית מרכזית בנאט"ו, לא תסבול לעולם תמיכה אמריקנית בבדלנים כורדים באיראן, בשל מאבקה רב-השנים במפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK). מפלגת החיים החופשיים של כורדיסטן (PJAK), שלוחת ה-PKK באיראן, בירכה על התקפות ישראל על איראן.

בדומה לכך, פקיסטן, שכבר מתמודדת עם מרד בלוצ'י, תראה בהתערבות מערבית בבלוצ'יסטן האיראנית איום ישיר על שלמותה הטריטוריאלית. הרחקת בעלי ברית כאלה למען תמרון כושל להחלפת משטר תהיה כישלון במדיניות החוץ.

רוסיה וסין מזה זמן רב טוענות שוושינגטון שואפת לפרק את יריביה – מיוגוסלביה ועד עיראק. כל ניסיון לחלק את איראן יאמת את חששותיהן הקשים ביותר, יחזק את מסעות הדיכוי הפנימיים נגד מיעוטים, ויזרז את מאמציהן להקים ברית אנטי-מערבית.

בדומה לכך, הודו – מדינה שוושינגטון מנסה לקרב אליה – תתנגד למדיניות כזו, שכן היא תחתור תחת מיזמים אסטרטגיים של ניו דלהי בתחום המסחר והלוגיסטיקה, כמו פיתוח נמל צ'אהבאהר באיראן, שער הכניסה של הודו לאפגניסטן ומרכז אסיה, העוקף את פקיסטן.

אם וושינגטון ותומכיה האירופים יפעלו לפירוק איראן, התוצאות יהיו הרסניות גם עבור אירופה. חוסר יציבות באיראן ישחרר משבר הגירה גדול בהרבה מגל הפליטים הסורי ב-2015. הוא אף עשוי להוות קרקע פורייה לארגוני טרור, כולל דאעש. שלוחתו, דאעש ח'ראסאן, כבר פעילה באיראן, כולל בפיגועים התאבדותיים בשנה שעברה בכרמאן. ואם נוסיף את ההלם האנרגטי הבלתי נמנע במקרה שאיראן תסגור את מיצרי הורמוז – אירופה תתמודד עם אסון פרי ידיה.

מהנדסי מדיניות זו – נצי "הקרן להגנה על דמוקרטיות" ושותפיהם האירופים והישראלים – משחקים באש. ניסיונות חלוקת איראן יובילו לתוצאות הרסניות הפוכות, וישחררו כאוס שיחרוג מגבולותיה.

במקום להיסחף אחרי אשליות הפירוק, על המערב לחתור למעורבות פרקטית. החלופה, קרוב לוודאי, היא עוד מלחמה אינסופית – מלחמה שאמריקה ואירופה אינן יכולות להרשות לעצמן.