פורין פוליסי: האם ישראל תהפוך למדינה מנודה?

המאמר שפורסם באתר מגזין "פוריין פוליסי" ושתורגם על ידי אתר אל-ח'נאדק, סוקר את ההחרפה הגוברת בבידודה הבינלאומי של ישראל, על רקע פשעיה ותוקפנותה כלפי רצועת עזה. המאמר מציין כי אף בעלי בריתה הקרובים ביותר של ישראל, כמו גרמניה ובריטניה, מתרחקים ממנה, מה שמעורר בה חשש וחרדה כרוניים.

המאמר מצביע על כך שישראל מאבדת את התמיכה הדיפלומטית לא רק בקרב הציבור במערב, אלא גם בקרב האליטות: תקשורת, אוניברסיטאות, ארגוני חברה אזרחית ובכירים ממשלתיים – דוגמת "עובדי האיחוד האירופי למען שלום". לדבריו, כאשר בני הדור הצעיר יתפסו עמדות השפעה, השקפת עולמם תתחיל לשלוט בקרב מובילי הדעה. לפי המאמר, ערכה האסטרטגי של ישראל הולך ופוחת, ולכן גם העניין של וושינגטון להגן עליה מפני צעדים עונשיים אירופיים צפוי לרדת.

הישראלים סובלים מזה זמן רב מחרדה כרונית מפני אפשרות שיוותרו מבודדים. ישראל היא מדינה קטנה, התלויה מאוד במסחר ובהשקעות זרות, ורואה עצמה חלק ממשפחת הדמוקרטיות המערביות. לכן, יכולתה להתמודד מבחינה כלכלית, צבאית ופסיכולוגית עם סנקציות וגינויים בינלאומיים – מוגבלת לעומת מדינות כמו איראן ורוסיה.

בעבר חששות אלו לא התגשמו, אך בשבועיים האחרונים הם נעשו ממשיים יותר מאי פעם. הסיבה הישירה לכך היא חידוש המתקפה של ישראל על עזה ומניעת הכנסת סיוע הומניטרי. עם זאת, ישנם תהליכים ארוכי טווח המאיימים אף יותר על מעמדה של ישראל.

האיום הברור ביותר הגיע מאירופה. ב-20 במאי, הודיע האיחוד האירופי על כוונתו לבחון מחדש את הסכם השותפות עם ישראל, הכולל גם הסדרי סחר חופשי. באותו יום, הקפיאה בריטניה את השיחות עם ישראל על הסכם סחר חופשי בילטרלי. כמה מדינות אירופיות הפסיקו משלוחי נשק או הקפיאו רישיונות ייצוא, וספרד אף קראה בחודש שעבר להטיל אמברגו כללי על יצוא נשק לישראל. מדינות נוספות, בהן גרמניה וידידות אירופיות מסורתיות נוספות, פרסמו הצהרות ביקורתיות באופן חריג על חידוש הלחימה בעזה.

על הנייר, ארה"ב עדיין תומכת בישראל, והסיוע הצבאי ממשיך לזרום. אך בפועל, מצאה עצמה ישראל שוב ושוב מתנגשת בעדיפויות של ממשל טראמפ במזרח התיכון. למשל, בנושא איראן, בחר טראמפ במשא ומתן ולא בתקיפה, כפי שישראל העדיפה; בסוריה, התעלם מדאגות ישראל והסיר סנקציות; ובנוגע לחות'ים – הגיע להסכם הפסקת אש, והותיר את ישראל להתמודד מולם לבד.

ביקורו של הנשיא האמריקני במפרץ אף אותת בבירור כי האינטרסים שלו באזור ממוקדים בעסקאות כלכליות ובהימנעות מעימותים צבאיים – גישה המנוגדת לדרכו ההסלמתית של נתניהו.

ובכל זאת, שום מהלך עדיין אינו שקול לבידוד מלא של ישראל. למשל, כדי שהאיחוד האירופי ינקוט צעדים מעשיים בעקבות בחינת ההסכם, דרושה הסכמה של רוב המדינות – דבר שנראה לא סביר כעת. החרמת נשק תהיה חסרת משמעות אם ארה"ב לא תצטרף, שכן היא (בצירוף גרמניה) מהווה את המקור העיקרי לנשק שמגיע לישראל. אף על פי כן, ספרד ביטלה ב-3 ביוני עסקת נשק בשווי 285 מיליון אירו, צעד שמקדם "התנתקות" ביטחונית מישראל. בריטניה הקפיאה את שיחות הסחר, אך ההסכם הקיים נותר בתוקף.

אם תסיים ישראל את הלחימה בעזה בקרוב – תרחיש שאינו מובטח – ייתכן שהאיום המיידי של בידוד יתפוגג, אך הדבר יבוא במחיר שחיקה נוספת במעמדה הבינלאומי. המגמות ארוכות הטווח שמסכנות את מעמדה עדיין חזקות.

המגמה הראשונה היא דעת הקהל בארה"ב ובאירופה. הציבור האמריקני עדיין נוטה יותר לישראל מאשר לפלסטינים, אך הפער מצטמצם בעשור האחרון. בפברואר, סקר של גאלופ הראה תמיכה של 46% בישראל לעומת 33% לפלסטינים – לא רוב מוחץ שישראל זקוקה לו.

באירופה, התמונה קשה עוד יותר. גם בגרמניה, התומכת המסורתית, התמיכה הציבורית נחלשה. סקר של קרן ברטלסמן הראה כי רק 36% מהגרמנים רואים את ישראל באור חיובי, לעומת 38% שמביעים דעה שלילית – ירידה חדה לעומת 46% תמיכה לפני ארבע שנים בלבד. ההרס בעזה, מספר ההרוגים הרב, הסיקור התקשורתי הנרחב וההפגנות ברחבי ארה"ב ואירופה – פגעו קשות בדימוי של ישראל. אך הבעיה העמוקה יותר היא שצעירים רבים תופסים את הסכסוך דרך עדשות של גזע וקולוניאליזם, מה שמעמיד את ישראל בעמדה מוסרית נחותה. לא מפתיע אפוא שסקר מכון פיו הראה כי בקרב צעירים אמריקנים בני 18–29, יותר מפי שניים תמכו בפלסטינים מאשר בישראל.

לתוצאות הסקרים יש השפעה על פוליטיקאים, אך זו מוגבלת כי הסוגיה הישראלית-פלסטינית אינה מרכזית לבוחרים. אך ההפסד האמיתי של ישראל מתרחש בקרב האליטות: תקשורת, אקדמיה, ארגונים, ופוליטיקאים – כמו "עובדי האיחוד האירופי למען שלום". כשצעירים יתפסו עמדות מפתח, עולמם יתחיל להכתיב את סדר היום.

המגמה השנייה היא שינוי במאזן האזורי. ישראל הייתה מחוסנת מביקורת בזכות ערכה האסטרטגי במאבק מול איראן, תמיכה במשטרים מתונים ואספקת מודיעין.

אבל כבר בתחילת כהונתו השנייה של טראמפ, התברר שוושינגטון מתרחקת מהקו הזה. כפי שאמר הנשיא בעת ביקורו במפרץ:
"לעינינו, דור חדש של מנהיגים עובר מעבר לעימותים ישנים ופילוגים מתישים, ומעצב מזרח תיכון חדש המוגדר במסחר ולא בכאוס, בטכנולוגיה ולא בטרור, שבו עמים שונים בונים ערים יחד – ולא הורסים אלה את אלה."

אולם זו אינה השקפת העולם של ישראל, בוודאי לא של ממשלת נתניהו. היא רואה באיראן איום קיומי, בסוריה אויב ג'יהאדיסטי עיקש, ובחמאס וחזבאללה יריבים שטרם הובסו. עבור ישראל, דיפלומטיה ועסקים לא יספיקו – היא בוחרת בפעולה צבאית יזומה, כפי שפועלת בסוריה, בלבנון ובעזה – וכפי שהייתה פועלת באיראן לו הייתה מקבלת אור ירוק מוושינגטון.

ייתכן שבעתיד יתברר שישראל צדקה, אך בטווח הקצר תפקידה כ"שוטר האזור" נחלש. מדיניותה הנוקשה פוגעת בקו הדיפלומטי של טראמפ. ואם תיחשב לנטל אסטרטגי – עניין אפשרי – גם ארה"ב תבחן מחדש את הגנתה עליה. ייתכן שתבחר לקצץ בסיוע – צעד סביר, במיוחד בהתחשב ברתיעת טראמפ מעזרה חיצונית – כשיסתיים ההסכם הנוכחי ב-2028.

שתי המגמות – שחיקת התמיכה במערב ושינוי במאזן האזורי – אינן מסכנות לבדן את מעמדה של ישראל. הבעיה היא שישראל איננה מסוגלת כעת להתמודד עמן באופן יסודי.

מצידה, ניסתה ישראל לשכך ביקורת, למשל בחידוש משלוח מוגבל של סיוע הומניטרי לעזה. אך תגובתה העיקרית כללה גינוי האירופים, האשמתם בתמיכה בטרור, ואף באנטישמיות.

הסיבה לכך היא שממשלת ישראל נשלטת כיום בידי קואליציה של ימין קיצוני וחרדים. רבים מהם רואים באירופה אויב מובהק חסר תקנה, ואינם מאמינים שיש מה לעשות כדי לשנות את עמדתה. הכבוד שהם רוחשים לארה"ב מוגבל לטראמפ והמפלגה הרפובליקנית – ואף זאת נבחנת כיום, לאור התנגדות הבית הלבן למדיניות ישראל באיראן וללחצו לסיים את המלחמה בעזה. עבור הימין הקיצוני, שליטה מלאה בעזה – כהכנה להתנחלות מחודשת – היא הגביע הקדוש, לא פחות מסיפוח הגדה המערבית. הקרבת הסכמי סחר או שיתופי פעולה עם אירופה – נתפסת כקורבן ראוי. הם אף מתגאים בקריאותיהם למחוק את עזה מעל פני האדמה, לגרש את תושביה ולמנוע מהם מזון ותרופות.

עמדת נתניהו עצמו באשר לאידיאולוגיית "להחזיר את ישראל לגדולתה" – אינה ברורה. מסורתית, היה פרגמטי שידע למתוח את גבולות הסבלנות של ידידיה של ישראל מבלי לחצותם. אך כיום הוא שבוי בידי שותפיו הקיצוניים, שחוששים להפיל את ממשלתו – אולי לנצח את הקריירה הפוליטית שלו. הישרדותו האישית היא עבורו "הגביע הקדוש".

רוב הישראלים רואים עצמם כחלק מהמערב הליברלי, פוליטית, כלכלית ותרבותית. סקרים מראים כי רובם תומכים בהסכם לשחרור החטופים ובסיום הלחימה. אך קיימים סייגים. הממשלה אינה מייצגת את דעת הציבור הרחב, אלא את בסיס תומכיה, שעדיין תומך במלחמה. נוסף על כך, ישראלים רבים שמבקרים את המדיניות – חוששים למחות בזמן שיקיריהם נלחמים בעזה – מה שמסביר את המחאה הציבורית החלשה. גם טראומת מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 מגנה את הישראלים מפני ביקורת זרה – גם מצד ידידים ותיקים.

האירוע היחיד שעשוי לשנות את כיוונה של ישראל הוא נפילת ממשלת נתניהו והחלפתה בקואליציה מתונה יותר. הסקרים מראים שזה התרחיש הסביר אם יתקיימו בחירות. אך נתניהו ושותפיו נחושים להחזיק בשלטון זמן רב ככל האפשר. ואם יצליחו, ייתכן שמעמדה הבינלאומי המתדרדר של ישראל יהפוך לבלתי הפיך – גם תחת הנהגה חדשה.