פיצול היהודים האמריקאים סביב הקשר עם ישראל

בקרב הקהילה היהודית-אמריקאית, ישראל כבר אינה נחשבת ל"קונצנזוס היסטורי מוחלט" ומובנת מאליה כפי שהייתה במשך עשרות שנים. האמונה שביטחונם של היהודים במערב תלוי בביטחונה של ישראל התערערה, והעמדות כלפי המלחמה בעזה וצורתה של מה שמכונה "המדינה הישראלית" עצמה, מעצבות מחדש את ההגדרה ומשפיעות באופן ישיר על תפיסת עולמם, כאשר רבים מהם חשים כי הם מוקצים גם בעולם.

המלחמה שישראל מנהלת ברצועה, על כל הזוועות, הרעב וההשמדה ההמונית שהיא מייצרת, העמיקה את הפער בין זרמים יהודיים שונים בארצות הברית. הדור המבוגר, האוחז ברעיון שישראל היא מקלט ליהודים מפני שנאה, חש כי השינויים הפוליטיים בארצות הברית עלולים להשאיר את "המקלט" הזה ללא תמיכה פוליטית. הדור הצעיר, המשתייך לחברה האמריקאית הליברלית, ניצב בפני דילמה מוסרית קיומית: האם ההגנה על ישראל מחייבת אותו להתכחש לערכי השוויון והצדק שהם חלק מזהותו כאמריקאי? זו הייתה השאלה המרכזית שעסקו בה עיתונים אמריקאיים בתקופה האחרונה.

קרע זה התברר ברגע פוליטי בעל משמעות עמוקה – זכייתו של זאהראן ממדאני במועמדות המפלגה הדמוקרטית לראשות עיריית ניו יורק. העיר, שבה חיים מספר היהודים השני בגודלו בעולם אחרי תל אביב, חוותה סערה עמוקה בקרב יהודיה. בעוד מבוגרים רבים הביעו דאגה ופחד, ראו בו צעירים יהודים הזדמנות להגדיר מחדש את הקשר שלהם עם ישראל, ואף לנתק את הקשר בין היהדות האמריקאית לבין ישראל.

הבולט בעמדתו של ממדאני לא היה רק בביקורתו על ישראל, אלא בעמדה עקרונית ברורה: הוא אינו תומך באף מדינה שמעריכה אזרחות על בסיס דתי או אתני. עמדה זו משקפת את לב המתח בין מודל מדינת הלאום שמייצגת ישראל לבין תפיסת האזרחות הליברלית שאליה משתייכים יהודי ארצות הברית, שאינם רואים בעצמם מיעוט אתני שזקוק ל"מבצר לאומי", אלא אזרחים שווי זכויות במדינה רב-תרבותית ורב-דתית.

במצב של סתירה זו, השאלה כבר אינה ביטחונה של ישראל, אלא השפעת הפרויקט הפוליטי שלה על הזהות היהודית מחוצה לה. שגשוגה של יהדות ארצות הברית נקשר היסטורית לעקרונות חוקתיים שמבטיחים שוויון בין אזרחים ללא קשר לדת או מוצא, בעוד ישראל מתעקשת להגדיר עצמה כ"מדינה יהודית", שמעניקה זכויות אזרחיות וחוקיות על בסיס זהות דתית.

מתח זה מתבטא גם בדחיית הצעת החוק האחרונה בכנסת: חוק שמטרתו הייתה לעגן את עקרון השוויון באזרחות ולאסור אפליה על בסיס דת, גזע או שפה. הדחייה הזו לא רק שמציגה את הפער ההולך וגדל בין ישראל ליהדות התפוצות, אלא גם חושפת משבר מוסרי עמוק בישראל, אשר נסוגה מערכים שבעבר טענה להגנתם.

המצב מסתבך עוד יותר כשמדובר במציאות בעזה ובגדה המערבית. מיליוני פלסטינים חיים ללא זכויות פוליטיות ממשיות, תחת שלטון בפועל שמכתיבה ישראל דרך שליטה במעברים, המרחב האווירי, הגבלת תנועת אנשים וסחורות, והותרת רשות פלסטינית חסרת השפעה באזורים מקוטעים. כל אלה הופכים את רעיון "שתי המדינות" לחלום חסר בסיס מציאותי, למרות שהיה שנים רבות הפשרה שהביאה יחד תומכי הציונות עם דוגלי הערכים הליברליים.

לרבים מהצעירים היהודים בארצות הברית, מה שמתרחש בעזה היום כבר אינו נתפס כהגנה עצמית, אלא כמסע הרס טוטאלי נגד אזרחים. התמונות של תורים ארוכים ללחם ומים תחת אש צלפים הן לא רק טרגדיה פלסטינית, אלא "אסון רוחני ומוסרי", כפי שתיארו זאת פעילים יהודים, משום שהן מציבות את מי שמגן על ישראל בעמדה שבה עליו להגן על הרעבה והפצצות נגד אוכלוסייה נצורה.

אמירות ישנות שמשוות בין אנטי-ציונות לאנטישמיות הולכות ונשחקות. הדור החדש של יהודי ארצות הברית אינו רואה בשוויון הזה אלא אמצעי להשתקת ביקורת לגיטימית, והוא חושש שהאשמת אנטישמיות משמשת ככיסוי להריסת הערכים הליברליים – לא להגנתם.