גורל אחד לסוכני ישראל: מלח׳ד ועד אבו שבאב

במאי 2000 נסוגה ישראל מדרום לבנון כשהיא מותירה מאחור אלפי משתפי פעולה לבנונים ששירתו בצבא צד"ל בתקופת הכיבוש. הנסיגה התבצעה במהירות וללא תיאום איתם, לאחר שאהוד ברק חזר בו מכל ההתחייבויות הקודמות של ישראל לביטחונם ולעתידם. באותו לילה קרסו האשליות שלהם בבת אחת, משום שלא ידעו על תוכנית הנסיגה שישראל הכינה זמן מה מראש, ולא ניתן להם כל מענה ביטחוני.

מה שאירע אז לא היה מקרה חד-פעמי, אלא מדיניות קבועה שישראל נוקטת כלפי כל מי שמשתף איתה פעולה. מבחינתה, המשת"פים הם כלים זמניים להשגת מטרה מסוימת, וברגע שתפקידם מסתיים — משליכים אותם כמו ציוד ישן. זהו הדפוס שחוזר על עצמו בכל זירה שישראל פועלת בה — מלבנון ועד עזה.

מדיניות הנטישה הישראלית

מאז שכבשה את פלסטין, ישראל נשענה על רשתות מקומיות לשמירה על האינטרסים הביטחוניים והצבאיים שלה באזורים הכבושים. אך מעולם לא ראתה בהם חלק ממערכה שעליה להגן עליו בכל תנאי.

במקרה הלבנוני, הדבר התברר היטב בקשר שנרקם בין ברק לאנטואן לח׳ד. לפי תיאורו של אורי לוברני, מתאם הפעולות הישראליות, ברק חזר בו מכל ההבטחות ללח׳ד ולחייליו בשנת 2000, ואמר לו בקרירות: "אם אתה לא רוצה להיכנע, תיסע לפריז". ב־9 במאי 2000 כינס אנטואן לח׳ד מסיבת עיתונאים שבה קרא לנשיא לבנון דאז, אמיל לחוד, להעניק חנינה למשתפי הפעולה. לחוד דחה את הבקשה, ולאחר 48 שעות פרסם חיזבאללה, באמצעות סגנו של מזכ"ל הארגון, השייח' נעים קאסם, הודעה הקוראת למשתפי הפעולה להשליך את מדיהם ולברוח כדי להציל את חייהם. עמדה זו חושפת את היחס הישראלי כלפי משתפי הפעולה — ישראל מנצלת אותם לפי הצרכים שלה, ואז נוטשת אותם.

עזה: חזרה על אותו דפוס

היום, אחרי הפסקת האש בעזה, מתרחש אותו תרחיש עם הקבוצות ששיתפו פעולה עם ישראל במהלך הלחימה — כמו קבוצת יאסר אבו שבאב ברפיח, חוסאם אל-אסטל בח׳אן יונס, ורמי חלס בעזה. הקבוצות האלו מצאו עצמן לפתע חשופות לגורלן, לאחר שישראל נטשה אותן לחלוטין.

צה"ל סירב להעבירם מחוץ לעזה או להקים עבורם "אזור בטוח" בעוטף עזה, בטענה שהם מהווים סכנה אם ישתלבו באוכלוסייה הישראלית — כך לפי דיווחים בתקשורת הישראלית. דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, אמר בפירוש: "המליציות ששיתפו פעולה בעזה לא ייכנסו לישראל — הן ייאלצו להתמודד עם גורלן בעצמן." זו הגישה הקבועה של ישראל כלפי משתפי פעולה לאחר תום השימוש בהם.

בין חשיפה לרדיפה

עם תחילת נסיגת צה"ל מהרצועה, חמאס פתחה במבצע להשבת השליטה הביטחונית, והקימה יחידות מיוחדות למרדף אחר משתפי הפעולה, הבולטת בהן היא יחידת "רתע" של מנגנון הביטחון הפנימי. הוצאו צווי מעצר נגד ראשי הקבוצות החמושות, והוענקה להם תקופת זמן קצובה להסגיר את עצמם תמורת חנינה — לפני שהחלו פעולות סיכול ומרדף.

הדבר הוביל לעימותים במספר מוקדים ולניסיונות בריחה המוניים של חברי הקבוצות. חלקם פנו לישראל בבקשה למעבר בטוח — אך התגובה הייתה ברורה: אין ערבויות לאיש. יאסר אבו שבאב נטש את קבוצתו ואמר להם בהודעה: "תסתדרו לבד, אם אתם רוצים להסגיר את עצמכם לחמאס — זה עניינכם." בתשובה לשאלה מה בכוונתו לעשות, לפי עיתון "הארץ", ענה: "אנחנו נברח — אני, ג׳אסאן א-דהיני וחמיד א-צופי — לעזוב את עזה לכל מדינה שנוכל."

זהו דפוס קבוע שלא משתנה — מאנטואן לח׳ד ועד יאסר אבו שבאב. שניהם שירתו את ישראל בדרכים שונות, ושניהם סיימו באותו גורל. ישראל לא תשנה את מדיניותה — היא תמשיך לחזור על אותו תסריט ולברוח מכל התחייבות כלפי משתפי הפעולה שלה אחרי כל סבב לחימה. מדיניות זו היא חלק מהתפיסה הביטחונית של ישראל — להשתמש באחרים כדי למזער את ההפסדים שלה, בעוד שמשתפי הפעולה שהימרו על ישראל אינם מרוויחים דבר: לא שלטון, לא כסף, ולא הגנה.