משבר כלכלי מבני בישראל: הפתרונות אינם בהישג יד

במקביל לניסיון לסיים את המלחמה הישראלית על רצועת עזה וחזיתות אחרות, הכלכלה בישראל יוצאת מגבולות הזעזועים הזמניים לשלב של הידרדרות מבנית. מה שהתחיל במיתון הקשור לאירועים צבאיים חולפים, הפך בהדרגה לשחיקה כוללת ברכיבי הצמיחה העיקריים: מגזר ההייטק ששימש עמוד תווך לכלכלה, שוק הנדל"ן והאשראי, והיכולת לשמר בסיס מס וקהילה חיונית למימון המדינה – גם אם הצנזורה משתדלת להסתיר את הפרטים.

המשבר מתבטא תחילה במגזר ההייטק, שתרם חלק ניכר מהתוצר והייצוא. לאחר שיא בשכר ממוצע של 36,731 ש"ח במרץ 2025, המגזר חווה ירידה חדה בשכר ובמדדי התעסוקה. ההידרדרות הזו אינה תנודתיות רגילה, אלא סימן לאובדן אמון המשקיעים והגירת כישרונות אל מחוץ למדינה, דבר שמצמצם את יכולת המגזר לפצות על הפסדי הענפים המסורתיים ומחליש את מנוע החדשנות והייצוא. התלות המוגזמת בענף אחד הוכיחה שאינה מספיקה לספוג זעזועים ביטחוניים ופוליטיים ארוכי טווח.

בשוק הנדל"ן התמונה ברורה עוד יותר: היצע עצום של יותר מ־80 אלף דירות למכירה (לפי אתרים ועיתונות עברית), לעומת ירידה בביקוש עקב עלות הלוואות שחרגה מ־5% בשנה. העלות הגוברת של המימון הקפיאה פרויקטי בנייה וצמצמה את יכולת המשפחות לרכוש דירות, בעוד ההשקעות בנדל"ן חדלו מלהיות מנוע כלכלי והפכו לנטל שמעמיק את המיתון.

הגירעון והחוב הציבורי מציבים את ישראל מול משבר כפול. הגירעון חוצה לפי הערכות את רבע מהתוצר, והחוב הציבורי מגיע לרמות שמטילות מגבלות מימון ארוכות טווח. המספרים הללו מקשים על מדיניות כלכלית ומצמצמים את מרחב התמרון של הממשלה. במקביל, האינפלציה הנמוכה הפכה לסימן שלילי: ירידת מחירים הנובעת מירידת הביקוש ושחיקת כוח הקנייה – לא משיפור בהיצע. כך נוצרת סיטואציה קרובה לסטגפלציה: צריכה חלשה לצד המשך לחצי מימון.

מגזר התיירות – שסיפק מט"ח ותעסוקה בערים – הצטמק משמעותית בהשוואה ל־2019, עם ירידה של כ־82% במספר התיירים, מה שהוביל לפשיטות רגל, סגירת עסקים ואובדן משרות. גם התעשייה והבנייה נפגעו: פרויקטים נעצרו, הון ברח, ומשבר הנזילות פגע בכושר הייצור והייצוא.

ההגירה ההמונית – במיוחד של משפחות מהמעמד הבינוני והגבוה – היא בין ההשלכות החמורות ביותר של המשבר. לפי מומחים ישראלים, עשרות אלפי משפחות עזבו תוך פרקי זמן קצרים, דבר שפוגע בשוק העבודה, מערער את בסיס המס ומצמצם את המשאבים למימון שירותים ציבוריים. בריחת הון וסנקציות בינלאומיות ממשיכות להכביד על הנזילות ולהפוך את המשק לרגיש יותר לזעזועים חיצוניים.

המדיניות הכלכלית נתקעת במחסומים מהותיים. חלק גדול מההוצאה מופנה לצרכים ביטחוניים – מעל 40% מהתקציב – מה שפוגע בתקצוב מגזרים אזרחיים. במקביל, המשברים הפוליטיים הפנימיים מעכבים רפורמות מבניות הכרחיות לאמון השוק. חוסר שקיפות תקציבית וקושי לשכנע שווקים בינלאומיים מחמירים את בעיית עלות ההלוואות ומסכנים את דירוג האשראי.

אי אפשר לפרש את המצב ככשל זמני כל עוד מתקיימים כל הגורמים האלה יחד: בריחת כישרונות, ירידת השקעות, חוב מתנפח וצריכה קפואה. המדיניות הנדרשת כעת איננה פתרונות קצרי טווח בלבד, אלא מפת דרכים שלמה – שלממשלה הנוכחית ככל הנראה אין ביד. בצל אתגרים צבאיים מתמשכים וסיכונים בלתי צפויים, נראה שישראל בדרך לעשור (ואולי יותר) של מיתון מבני – שישנה את פניה הכלכליות, החברתיות והפוליטיות של המדינה.