23:30 זמן קודס הכבושה
בסיס חיל האוויר באגרם מהווה סמל לתקופה שלמה של נוכחות אמריקאית באפגניסטן. וושינגטון השתמשה בו במשך שני עשורים כבסיס הצבאי הגדול ביותר במרכז אסיה וכמוקד לפעילות אווירית ומודיעינית באזור. כאשר הכוחות האמריקאיים נסוגו בשנת 2021, היה נדמה כי אפגניסטן סגרה פרק ארוך של שליטה צבאית זרה. אך חידוש השיח בוושינגטון – דרך הנשיא האמריקאי הנוכחי, דונלד טראמפ – בנוגע לצורך להשיב את השליטה על הבסיס, החזיר את הדיון סביב מטרות ארה"ב ומגבלות כוחה בסביבה אזורית שהשתנתה מהיסוד.
העלאת הסוגיה מצד טראמפ משקפת אובססיה מרכזית באסטרטגיה שלו כלפי אסיה: העימות עם סין. המיקום הגאוגרפי של בסיס באגרם, הסמוך לאזורים רגישים במערב סין, מספק לארה"ב חלון אסטרטגי לניטור תנועותיה של בייג'ינג ולהפעלת לחץ עליה. מכאן נובעת ההשערה שרצונו של טראמפ אינו נובע ממניעים אפגניים טהורים, אלא מפרספקטיבה רחבה יותר הקשורה למאזן הכוחות העולמי.
למרות זאת, החזרה האמריקאית לבאגרם נראית כמעט בלתי אפשרית בתנאים הנוכחיים. ראשית, משום שהנסיגה האמריקאית לא הייתה החלטה צבאית בלבד, אלא שיאה של הסכם פוליטי שחתמה וושינגטון עם קאבול, אשר קובע סיום הכיבוש וכיבוד הריבונות האפגנית. השבת השליטה משמעותה בפועל התנערות מהתחייבויות כתובות ופתיחת עימות ישיר עם הממשלה האפגנית, אשר דוחה באופן נחרץ כל דיון בנושא זה. שנית, המציאות בשטח השתנתה: אין שגרירות אמריקאית בקאבול, ולא קיימת תשתית לוגיסטית שתאפשר נוכחות צבאית אמריקאית בקלות – מה שהופך את האיום לשוב לבאגרם למנוף לחץ פוליטי בלבד, ולא לתכנית ישימה.
מאידך, קשה להתעלם מהמימד הפוליטי-הפנימי האמריקאי בדבריו של טראמפ. הם משתלבים בניסיון שלו להחיות את הסיסמה "להחזיר את אמריקה לגדולתה", באמצעות הפגנת כוח והשבת יוזמה בזירות רגישות. אך השימוש בקלף באגרם משקף בעיה עמוקה יותר: במקום להציג חזון מעשי להתמודדות עם התחזקות סין, טראמפ מאיים במהלך שנראה תלוש מהמציאות – מהלך שעלול לפגוע ביחסים עם קאבול ולהציג את וושינגטון כמדינה שאינה עומדת בהתחייבויותיה.
האפגנים עצמם אינם רואים בבאגרם מתקן מבודד, אלא חלק בלתי נפרד מריבונותם הלאומית. הצהרות שיצאו מקאבול הבהירו באופן חד משמעי שהבסיס אינו נושא למו"מ עם אף גורם, וכי חזרתו לידיים זרות כלל אינה עומדת על הפרק. עמדה זו נשענת על העובדה שאפגניסטן ניסתה בשנים האחרונות לגבש מדיניות חוץ מאוזנת, לפתוח ערוצי תקשורת עם המדינות השכנות ולהבטיח שלא תהווה פלטפורמה לאיומים. לכן, השבת הבסיס לידי וושינגטון אינה סותרת רק את האינטרסים של הממשלה האפגנית, אלא גם את הקו המדיני שלה לשיקום קשריה האזוריים.
הפן הסיני הוא הנקודה הרגישה ביותר. עד כה, לא הוכח נוכחות צבאית סינית ישירה בבאגרם, אלא רק שיתופי פעולה כלכליים והשקעות. ובכל זאת, עצם האזכור של סין מספק המחשה למלכוד האמריקאי: וושינגטון חוששת שבייג'ינג תתפוס את מקומה בעקבות הנסיגה, אך אין לה את הכלים למנוע זאת. לפיכך, היא פונה לאיומים מילוליים ולעיסוק מחודש בבאגרם כניסיון לבלום את ההתרחבות הסינית – תוך הבנה מובלעת שהמהלך אינו בר-ביצוע.
מזווית אחרת, המשבר הזה מדגיש כיצד ארה"ב עדיין שבויה ב"תסביך אפגניסטן". על אף הנסיגה, וושינגטון מתקשה להשלים עם יציאתה מאזור שהיה פלטפורמה אסטרטגית במדיניותה במרכז אסיה. החזרה לדיבור על באגרם מצביעה על כך שתיק אפגניסטן טרם נסגר במוח האסטרטגי האמריקאי – והוא ממשיך לשמש ככלי פוטנציאלי בלחצים הגלובליים.
הסכנה בגישה זו היא שהיא עלולה לפגוע בארה"ב עצמה: האיום בשליטה מחודשת, מבלי יכולת מעשית לממשו, מחליש את האמינות האמריקאית ומחזק את הדימוי שלה כמעצמה שחוזרת בה מהתחייבויותיה ואינה מסוגלת לממש את יעדיה. הוא גם מעניק לקאבול קלף נוסף לחיזוק עצמאות החלטתה, ופותח פתח לבייג'ינג ולמוסקבה לנצל את הסתירות במדיניות האמריקאית כדי להציג את כישלונה בניהול נסיגות.
הדיבור על השבת באגרם אינו משקף תכנית ריאלית, אלא מבטא מצוקה אסטרטגית שחווה וושינגטון מול עלייתה של סין. זהו יותר מבחן לתגובות וניסיון להשבת יוקרה, מאשר פרויקט צבאי מעשי. בעוד קאבול מתעקשת על ריבונותה וסין ממשיכה להתרחב כלכלית, טראמפ נותר שבוי בנרטיב שמציג כוח מדומיין יותר מאשר עוצמה ממשית – מה שהופך את "תסביך באגרם" לכותרת חדשה במאבק של ארצות הברית מול עולם שמשתנה בקצב מהיר מיכולתה לעכל.
סופר: אל חנאדק
