21:45 זמן קודס הכבושה
לאחר שנה מטבח אל-ביג'ר בלבנון, והמתקפה הרחבה שישראל פתחה בעקבותיו – מתקפה שעדיין נמשכת אך בקצב מופחת – ניתן לקבוע שמה שקרה במהלך התקופה הזו, מבחינת התאוששות הפצועים והכישלון של ישראל בהשגת יעדיה מהפעולה, הופך כל לוחם שנפגע בפיצוץ הזה – ולא מדובר בהגזמה, אלא בתיאור מבוסס על עובדות – ל"לוחם הזהוב", אשר ישראל, למרות פיצוץ אל-ביג'ר (שנתניהו התגאה בו והפך אותו למתנה מוזהבת שהעניק לנשיא האמריקאי דונלד טראמפ), לא הצליחה לנטרל אותו מהמערכה או לשבור את רוחו ונחישותו.
מנגד, על אף הברוטליות של ישראל ברצח אזרחים בעזה, לבנון, תימן, סוריה, עיראק ואיראן, והתעלמותה מכל ערכי האנושות והחוק הבינלאומי בכל הנוגע לאתיקה של מלחמה, וחרף טענותיה לניצחונות – חייליה וקציניה בצבא הישראלי או מתאבדים, או בורחים משדות הקרב, או מסתתרים מאחורי מסכי הלחימה, משום שהם חסרי יכולת להתמודד פנים אל פנים מול לוחמי ההתנגדות.
.
דברים אלה התבטאו בהתנהגויות שונות, הבולטות בהן:
-שכחת הפציעות האישיות ודאגה קודם כל לשלומו של מזכ"ל חיזבאללה, סייד חסן נסראללה.
-רוח גבוהה בקבלת הפציעות הקשות בשלווה והבנתן כטבעיות במסגרת העימות עם ישראל, על אף האכזריות שבמעשה.
-חיזוק הצוותים הרפואיים ובני המשפחה – כאשר הפצועים עצמם עודדו את סביבתם.
-נכונות לוותר על תור לניתוח לטובת פצועים אחרים.
-רצון עז לדעת את לוחות הזמנים של הטיפול כדי לזרז את השיבה לחזית.
-חזרה מיידית לגזרות הלחימה עם רוח ומוטיבציה חזקה יותר, למרות הפציעות.
כפי שאמר נסראללה בנאומו על הפשע: "הצהרות הפצועים עצמם משקפות את רוחם, סבלנותם ונחישותם לחזור לשדה – וזהו מסר נוסף לאויב".
מן הדברים המרגשים שנרשמו גם – היא העובדה שרבים מהפצועים שובצו בעמדות שבהן כל הלוחמים או המפקדים נהרגו, ונוכחותם שם תרמה השפעה מעשית ונפשית עצומה לבלימת ההתקפה הישראלית ולהשגת הניצחון.
לאחר המתקפה
לאחר סיום ההתקפה, השתלבו הפצועים כל אחד במסלול שיקומו – בגוף ובנפש – עם עוצמה רוחנית מחודשת. הם היו מראשי המשתתפים באירועים ציבוריים – בלוויית שני השהידים בפברואר האחרון, בהנצחת מועדים דתיים ברמדאן ובעשוראא, בבחירות המקומיות ובאירועים נוספים. נוכחותם הפכה לסמל של עוז, עמידה ונחישות, והיוותה גורם מרכזי במוטיבציה החברתית ובתודעת ההתנגדות.
מנגד: התאבדות ועריקות מהשירות
מן הצד השני, סובלת ישראל ממספר תופעות מקבילות בתוך החברה המתנחלת שלה, אשר חושפות את שבריריות הרוח הלוחמת בקרב חיילי צבאה. תופעות אלו החריפו בצורה ניכרת מאז אוקטובר 2023, וכוללות: עלייה בשיעורי ההתאבדות של חיילים, סירוב או היסוס גובר של חיילי מילואים לשירות, מחסור הולך וגדל בכוח אדם בצה"ל בשל פגיעות נפשיות, ותלונות של מתנחלים על המשך המלחמה בעזה.
העלייה המתועדת במספר ההתאבדויות בקרב חיילים וחיילי מילואים (יותר מ-54 איש – ללא הכרה רשמית של צה"ל), נחשבת לאחת ההשלכות הכואבות והטעונות ביותר פוליטית של המלחמה. רופאים צבאיים ודיווחים תחקיריים מצביעים על עלייה מדאיגה בשיעור ההתאבדויות, שלרוב מקושרת ללחצים נפשיים הנובעים מהפריסה החוזרת לקווים הקדמיים, טראומות מהקרבות, והפרעות בחיים החברתיים והמשפחתיים שנגרמות מהפעילות הצבאית המתמשכת. שירותי בריאות הנפש הצבאיים מתקשים לעמוד בביקוש הגובר, ומומחים מצביעים על פערים בין החשיפה לקו החזית לבין הזמינות של מסלולי טיפול עקביים ומקובלים תרבותית לחיילים – בזמן השירות וגם לאחר שובם הביתה. במסגרת זו, התלוננו חיילים ותיקים רבים על מחדל של ממשלת ישראל בהתמודדות עם שיעור ההתאבדויות הגובר בקרב חיילים הסובלים מהלם קרב – מחדל שגם משרד הביטחון הישראלי הודה בקיומו כאשר דיבר על "פערים גדולים". מלחמת "מבול אל-אקצא" הובילה לעלייה חדה בבקשות לעזרה, הן במקרי מצוקה נפשית והן בהתאבדויות – גם בקרב החברה המתנחלת וגם בקרב חיילי צה"ל. הפערים כוללים תחומי אבחון, מניעה וטיפול.
התופעה הראשונה קשורה קשר הדוק לסירוב חיילי מילואים לשוב לשירות, דחיית חזרתם או הביע התנגדות פומבית להשתתפותם במבצעים מסוימים. אף שהשירות הצבאי בישראל – ובמיוחד שירות המילואים – נחשב מקודש עבור פלחים רחבים של החברה, הרי שמשך הלחימה בעזה דחף רבים מהם לסירוב, מסיבות פוליטיות (כגון התנגדות למדיניות הממשלה), מוסריות (מודעות לפקודות או פעולות הסותרות נורמות חוקיות ואתיות), או פרקטיות (עייפות ודאגה ליציבות המשפחתית). כלי תקשורת מדווחים על ירידה בהיענות לקריאות מילואים ועל שיח ציבורי גלוי בדבר גבולות הלגיטימיות של מחאה פוליטית מצד חיילים.
התופעה השלישית היא שחיקה עמוקה שפגעה בכוחות הסדירים והטילה נטל כבד על מערך המילואים. בכירים בצה"ל, ובהם ראש אגף כוח האדם, תא"ל דודו (דאדו) בר-כליפה, הזהירו כי הצבא זקוק נואשות ל-11 עד 12 אלף חיילים נוספים. המחסור מתרכז ביחידות הלוחמות ובתחומים ייחודיים, מה שהוביל להארכת שירות החיילים, גיוס מספרים חסרי תקדים של מילואימניקים, והעברתם מתפקידי סיוע לתפקידי לחימה. כמו כן, נשקלות צעדים פוליטיים להרחבת מעגל הגיוס – כולל תמריצים למתנדבים מהתפוצות, הגדלת גיוס נשים לתפקידי לחימה, וחקיקה חדשה בנושא חוק הגיוס.
בתוך מכלול התופעות הללו, הולך ומתעצם התסכול בקרב המתנחלים מהתמשכות המערכה בעזה ובחזיתות אחרות. סקרי דעת קהל שפורסמו על ידי מספר גופים מצביעים על ירידה בתמיכת הציבור המתנחלי במלחמה – לאחר שהיא נמשכת מעל שנה וחצי. התמיכה יורדת, הדאגה ל"השלכות ההומניטריות" גוברת, ואפילו פרשנים בתוך ישראל ומחוצה לה מטילים ספק בתועלת האסטרטגית של מערכה קרקעית ממושכת.
עבור החיילים והמילואימניקים, שנדרשים לשוב פעם אחר פעם לקרב ממושך עם אופק לא ברור, התודעה מתחלפת – מהתמקדות בעמידות לתחושת עייפות, תסכול וייאוש. גם משפחות החיילים ומעסיקיהם – אשר נושאים בנטל הכלכלי והחברתי של גיוס מתמשך – מגבירים את הלחץ לקביעת אסטרטגיית יציאה, דבר שעשוי להשפיע על הנכונות להיענות לגיוסי מילואים בעתיד.
סופר: אל חנאדק
