פייננשל טיימס: ישראל הגדולה תהיה כאב ראש עבור טראמפ

המאמר שפרסם ה־Financial Times  ותרגם אתר אל־ח’נאדק סוקר את השלכות התקיפה הישראלית על קטאר, ואת העובדה שהבטחות שליטי המפרץ – סעודיה, קטאר והאמירויות – להזרים מיליארדי דולרים מהנפט כדי לתמוך במדיניות טראמפ של "השקעה באמריקה" לא הספיקו לשנות את עמדתו כלפי ישראל. כשם שאחרים בעולם נזהרים מלהפעיל עליו לחץ מחשש לעורר את זעמו – בהיותו נשיא שקשה לחזות את צעדיו – כך גם הם. המאמר גם בחן את ההשלכות של מימוש חזון נתניהו וממשלתו ל"ישראל הגדולה" על הנשיא טראמפ.

הטקסט המתורגם:

הקטארים ודאי מבולבלים. הם העניקו לדונלד טראמפ מטוס בואינג יוקרתי, אירחו את הבסיס האמריקאי הגדול ביותר במזרח התיכון, התחייבו להשקעות בהיקף 500 מיליארד דולר בארה״ב ושימשו מתווך כולל בשם וושינגטון – כולל בתיק בני הערובה של חמאס. ובכל זאת, טראמפ לא הצליח השבוע, כך נראה, למנוע מישראל לירות טילים על בירתם. עם חברים כאלה – מי צריך אויבים?

בין אם טראמפ ידע מראש על התקיפות הישראליות בדוחא – והראיות מצביעות כי קרוב לוודאי שכן – התוצאה אחת: איש אינו מאמין שיש לו שליטה כלשהי על בנימין נתניהו. מבחינה זו, טראמפ אינו שונה בהרבה מג׳ו ביידן. נשיאים אמריקאים עוקבים הפכו לחומר רך בידיו של ראש הממשלה הישראלי. האם יש משהו שנתניהו לא יכול לעשות? זו הייתה שאלה רטורית.

הצעד הבא של נתניהו הוא לרוקן את רצועת עזה, ואחריו קרוב לוודאי – סיפוח כמעט מלא של הגדה המערבית. מי שסבור שאני מגזים, שיבחן את מעשיו של נתניהו ולא את מילותיו – האחרונות הוכחו כחסרות ערך. נתניהו מצוי בשלב ה״לפני הסיום״, שבו הוא שואף לדחוס שני מיליון פלסטינים בעזה לתוך ״עיר הומניטרית״ בגבול מצרים. תקיפתו את קטאר נועדה בעיקרה לפגוע במה שנותר משיחות הפסקת האש, והיא מהווה עדות נוספת – כאילו היה צורך בעוד אחת – לכך שאינו מתעניין בגורל בני הערובה הישראלים. הדבר היחיד שמעניין את נתניהו הוא הישרדותו הפוליטית, שמשמעותה שמירה על תמיכת שותפיו הימניים הקיצוניים – איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ׳. יעדיהם "מן הנהר ועד הים" הם יעדיו.

עובדת היות טיהור אתני רחב כזה בלתי מקובל על רוב הישראלים אינה רלוונטית. מי שמבקש תיאור אנושי ושפוי של מה שעומד על הפרק, מוטב לו לקרוא את מאמרה האחרון של פאניה אוז־זלצברגר ב־Financial Times Weekend .זה מהטובים שקראתי. מגיני אסטרטגיית נתניהו להפוך את עזה לעיי חורבות אומרים שזה בדיוק מה שעשו בעלות הברית בהמבורג, טוקיו וערי ציר אחרות במלחמת העולם השנייה. והם צודקים: ההפצצות האמריקאיות והבריטיות היו חסרות הבחנה והרגו עשרות אלפי אזרחים גרמנים ויפנים. אך היעילות שלהן הייתה מוטלת בספק גדול. חוקרים אחדים טוענים שהפצצות הנפאלם חיזקו את נאמנות האזרחים להיטלר. לעומת זאת, אין כמעט ויכוח שהפצצת הירושימה ונגסאקי האטומית זירזה את כניעת יפן.

אבל כאן מתמוטטת ההשוואה למלחמת העולם השנייה. כפי שמציין ניק כהן במאמרו ב־Jewish Chronicle,  לבעלות הברית הייתה תוכנית ל״יום שאחרי״ הניצחון: השקעה בבניית דמוקרטיות ריבוניות בגרמניה וביפן. זה לא – בלשון המעטה – מה שמתכנן נתניהו בעזה או בגדה המערבית. בין אם בכוונתו לגרש את תושבי עזה למצרים או למקומות אחרים, ובין אם לדחוס אותם למחנות קבע, מטרתו אינה שלום ואף לא כפיית שלום – אלא הישרדות פוליטית.

עבור טראמפ, מדובר בדילמה הולכת ומחריפה. בשנה שעברה העניקה ארה״ב לישראל 12.6 מיליארד דולר כסיוע צבאי – הרבה מעבר ל־3.8 מיליארד הדולר השנתיים המקובלים. חשבון ה״טיהור״ של עזה ומימון מחנותיה יהיה גבוה בהרבה. טראמפ לעג לעולם בסרטונים שיצר בבינה מלאכותית, שבהם הוצגה עזה כ״הריביירה של המזרח התיכון״. אך אפילו הוא מבין שעלות אשליה כזו תהיה יקרה מדי. טראמפ הרבה להתגאות בהסכמי אברהם כבאחד מהישגיו הגדולים. אך הטיהור האתני של נתניהו יסכן את הכרת האמירויות (ואחרות) בישראל, ויחסל כל תקווה לנרמול סעודי.

עם התקדמות שלב ה״לפני הסיום״ של נתניהו, ייתכן שבריטניה, קנדה ומדינות נוספות יצעדו בעקבות צרפת ויכירו במדינת פלסטין – אולי בעצרת הכללית הקרובה של האו״ם. גם צפוי שהמערב ירחיב את סנקציותיו אל מעבר לדמויות שוליות בקואליציה של נתניהו. ככל שישראל תבודד יותר, האינסטינקט של טראמפ יהיה לעמוד מאחורי נתניהו. אך אינסטינקט נוסף שלו הוא להימנע ממימון מלחמות חוץ אינסופיות. עם התקרבות יום השנה השני ל־7 באוקטובר, המשבר רק יחמיר.

תשובת אנדרו אינגלנד

כפי שאמרת, התקיפות הישראליות נגד חמאס בקטאר היו חריגות, אפילו ביחס לשנתיים האחרונות של הסכסוך במזרח התיכון. הן היו כתב אישום מזעזע נגד שחרור הרסן של ממשלת נתניהו הימנית קיצונית. אין פלא שהתקיפה עוררה זעם ודאגה בקרב בעלי בריתה של וושינגטון במפרץ – כולל סעודיה, המדינה הסונית הדומיננטית באזור.

וזה מוביל לשאלתך על תפקיד אפשרי של הממלכה לשכנע את טראמפ לרסן את נתניהו. בהגינות, יורש העצר מוחמד בן סלמאן – המנהיג בפועל של סעודיה, שהאשים את ישראל בביצוע רצח עם בעזה – ניסה דיפלומטיה שקטה. אך הראיות מראות שמאמציו ומאמצי מנהיגים ערבים אחרים הניבו מעט מאוד.

לאחר בחירתו מחדש של טראמפ, הופתעתי מעט מכך שבכירים ערבים קיוו בזהירות ש״עושה העסקאות״ המוצהר ישנה את עמדתו לגבי המלחמה של ישראל בחמאס בעזה. בחלקו, זה היה תולדה של תסכול עמוק מכישלון ג׳ו ביידן להפעיל את השפעת וושינגטון מספיק כדי ללחוץ על ישראל להסכם עם חמאס לסיום המלחמה ושחרור בני הערובה. ההיגיון היה: האם טראמפ יכול להיות גרוע יותר באמת?

בנובמבר כתבתי ניתוח על כך שמדינות ערב תלו תקוות במוחמד בן סלמאן שישתמש בקשריו האישיים עם טראמפ ובמשקלה של סעודיה כדי להשפיע על מדיניות הממשל הבא במזרח התיכון, ולשמש משקל נגד לנתניהו. טראמפ נכנס לבית הלבן במקור כשהוא מבטיח להביא שלום למזרח התיכון, וצוותו אף סייע להגיע להפוגה בעזה ולעסקת חילופי שבויים לפני השבעתו בינואר. היה גם מעט תקווה – אולי מתוך ייאוש – שהנשיא הבלתי צפוי הזה יהיה האיש שיעמוד מול נתניהו למרות נטייתו הברורה לישראל. אלא שמאז הידרדר המצב, כאשר טראמפ נתן לישראל אור ירוק לפעול כרצונה בעזה.

בפברואר חשף טראמפ את תוכניתו ל״רוקן״ את עזה מפלסטינים – רעיון שסעודיה ומדינות ערביות אחרות דחו על הסף – ולהפוך אותה ל״ריביירה של המזרח התיכון״. בחודש שלאחר מכן שתק כשנתניהו הפר את הפסקת האש, הטיל מצור מלא על עזה והרחיב את התקיפות הישראליות בה.

בן סלמאן אולי יכול לטעון להצלחה מסוימת במאי, כששכנע את טראמפ לפגוש את אחמד אל-שרע, נשיא סוריה החדש, בריאד, ושכנע אותו יחד עם טורקיה להסיר את הסנקציות האמריקאיות מעל מדינתו החרבה ממלחמה. זה קרה במהלך סיורו של טראמפ במפרץ שכלל שלוש מדינות, שבו הוצף בכבודים ובהבטחות להשקעות של מעל טריליון דולר. אך מאחורי ההדר, לחצו עליו גם בנושא עזה, וביקשו שימנע מנתניהו לתקוף את איראן.

ומה הייתה התוצאה? תוך שבועות אחדים הפציצה ישראל את איראן – בשיתוף אמריקאי קצר. ישראל המשיכה, לאכזבת מדינות ערב, לתקוף בסוריה, בעוד הערבים מנסים לתמוך בממשלתה החלשה מתוך תקווה לייצוב שכנתם אחרי כ־14 שנות מלחמת אזרחים.

כל זה מצביע על כך שגם זרימת מיליארדי דולרים לנוכח מדיניות טראמפ של "השקעה באמריקה" לא הספיקה לשנות את עמדתו כלפי ישראל. וכמו אחרים בעולם, מנהיגי ערב נזהרים מלהפעיל עליו לחץ מופרז מחשש לעורר את זעמו של נשיא בלתי צפוי. השאלה כעת היא: האם התקיפות הישראליות על דוחא יקשיחו את עמדות הערבים ויגבשו תגובה קולקטיבית חזקה יותר מול מעשי ישראל? מוקדם לומר.

האירוניה היא שחוסר יכולתו – או חוסר רצונו – של טראמפ לרסן את נתניהו ולסיים את המלחמה בעזה חיסל את הסיכוי הזעום לעסקה שאותה רצה יותר מכל: הכרה סעודית בישראל ונרמול היחסים עמה.